מה הסיפור שלך? כלים לסטוריטלינג
בשנה-שנתיים האחרונות אני מעבירה באופן קבוע הרצאה שקראתי לה "כוכב להתפתחות אישית", זאת הרצאה מאוד אישית ואינטימית שאני מעבירה במסגרת קורסי פיתוח אישי ומודעות עצמית אצלנו בביה"ס לפיקוד ומנהיגות.
היא מביאה את הסיפור שלי עם מסר מאוד ברור של חמישה כלים ששומרים על
תהליך התפתחות אישית ביום יום, כאשר כל כלי מקבל הדגמה דרך חוויות וסיפורים.
תראו..החיים שלי, בתפיסה שלי, אף פעם לא היו דרמטיים במיוחד, לא
חוויתי טלטלות בילדות, תודה לאל לא היו שם טראומות כמו גירושים, לא חרמות, לא
אובדן או איזו חוויה קשה אחרת. תמיד הרגשתי אהובה, גם בבית וגם עם חברות וחברים
וככה יצא שלא חשבתי שיש לי סיפור מעניין שיכול להביא ערך לעולם.
עם הזמן הבנתי שמה שמתחולל בתוכי משותף לעוד המון אנשים, ועצם החשיפה
עצמה שלי, של הסיפור השקרי שסיפרתי לעצמי, של מי שאני ועם מה ואיך שאני מתמודדת עם
זה, זה משהו שיכול לעזור לאחרים בתהליכי הלמידה וההתפתחות שלהם.
גליה, קולגה שלי, שצפתה בי באחת מהרצאות ה"כוכב" החליטה
עבורי שעצם ההרצאה מעידה על יכולותיי האחרות ללמד אנשים סטוריטליינג. אז חשבה.
אני חשבתי שאין לי מומחיות מיוחדת בנושא אבל מיקומי הארגוני כמפתחת
הדרכה וכמי שעוסקת בהדרכה ובהעברת מסרים פלוס הערכת החסר שאני לפעמים עושה לעצמי
חייבה אותי לבדוק את העניין.
אז בניתי הרצאה חדשה על סטוריטלינג, כולה מבוססת כהדגמה על איך
בניתי את ההרצאה ההיא על הכוכב המקורי, רק שהפעם בניתי לעצמי כוכב חדש, כוכב
לסטוריטלינג.
למה כוכב? כי לכוכב יש 5 שפיצים כאלה שמאירים את הדרך, אז כל אחד מהם
מייצג עקרון וחשבתי שיכול להיות מועיל לשתף אתכם בחמשת העקרונות האלו שעזרו לי. אם
זה עזר לי – אולי יעזור גם לכם.
#זיקוק
המסר
הכלי הראשון והבסיסי ביותר בסטוריטלינג הוא
זיקוק המסר.
את ההרצאה האישית שלי שקשורה להתפתחות ומודעות
עצמית בניתי כי המפקד שהיה לי ביקש ממני להיכנס לקורס ולהעביר שיח מנהיגותי. לא חשבתי לבנות הרצאה כזאת מיוזמתי והאמת שדי
נבהלתי מהבקשה שלו כי תהיתי איך אני יכולה לעורר השראה במפקדים אחרים שנמצאים
בתהליך פיתוח אישי ובנוסף לכל הם מקבילים אלי בגיל ובדרגה אז נורא חששתי מהעניין
של מה אני יכולה לתת להם או לחדש להם.
השלב הראשון, אחרי שנרגעתי והסכמתי לאתגר היה
לשבת עם עצמי ולחשוב- מה המסר שאני בכלל יכולה/רוצה להעביר למי שישמע אותי?
זאת הייתה שאלה כל כך חשובה כי רק אחרי שזיקקתי
לעצמי מה בכלל אני רוצה להעביר או איזו השפעה אני רוצה להשאיר על האנשים אני אוכל
באמת לחשוב על ה”איך”
ועל הדרך שבה אעביר את המסר.
חשבתי על התהליך האישי שלי וזיהיתי שהאתגר
המשמעותי ביותר אצלי היה לשמור על הגחלת של הפיתוח האישי שלי אחרי שסיימתי סדנה
משמעותית שעברתי. אנשים שעוברים קורסי מודעות עצמית בדרך כלל יוצאים מהם בהתלהבות
מאוד גדולה, אבל איכשהו השגרה והעומס והיום יום קצת מדחיקים את התהליך ולפעמים
מחזירים אותנו לנקודת ההתחלה וזה יוצר תסכול גדול.
אז החלטתי שהמסר שאני רוצה להשאיר באנשים הוא
איך שומרים על התהליך! איך ממשיכים את ההתפתחות גם אחרי הסדנה או הקורס. עלו לי חמישה מרכיבים:
1. "לעלות אל היציע" - כלומר ליצור
מנגנון של התבוננות עצמית ביום יום.
2. חשיפה ושיתוף (כמו שאני עושה אתכם:)
3. קבלה - במובן של לקבל את מה שקורה לי
ובעיקר את הרגשות שעולים בי.
4. מערכות יחסים - תיאום ציפיות ותמרורי
אזהרה שיש לשים לב אליהם במערכות יחסים משמעותיות כשעוברים תהליכי התפתחות.
5. אינסופיות - קבלת הרעיון שתהליכי התפתחות
הם אינסופיים.
יופי! עכשו כשיש לי את המסרים אני יכולה לגשת
לבניית ההרצאה עצמה. במקרה
שלי בחרתי חמישה מסרים, אבל אין פה חוקים, אפשר שלושה, אפשר שניים ואפשר אפילו מסר
אחד עיקרי שכל הסיפור מסתובב סביבו. בכל אופן אני ממליצה לא להגזים כי אנשים כנראה
לא יזכרו יותר מידי מסרים..
אז כשבונים הרצאה או שיחה או דיון או פוסט או
לא משנה מה - קודם תתחילו ב"מה", זקקו את המסר. בהמשך נדבר כבר על
ה"איך", נגיע אליו.. אבל קודם תתמקדו במסר, במטרה.
#חשיפה
המרכיב הזה של חשיפה ושיתוף הוא
באיזשהו אופן יותר משמעותי לנו מאשר למי שמאזין או רואה או קורא אותנו, הסיבה לכך
היא פשוטה:
המקום של השיתוף הוא המקום של הריפוי.
נקודה.
תראו אם אנחנו באים לבנות הרצאה או
לספר את הסיפור שלנו ואנחנו רוצים לעורר באמת משהו עמוק אצל אחרים, אני מאמינה שזה
חייב לבוא ממקום עמוק אצלנו. חשוב להדגיש, אין זה אומר שעכשיו אני צריכה לספר הכל
כולל הכל עליי, אבל, בהחלט שווה "לפרלטט" עם האזורים שדווקא קשה לנו
לחשוף אותם. החשיפה שלהם לאור השמש, כפי שאומר אקהרט טול’ תמיס אותם כמו שלג בחום.
בפעם הראשונה שנחשפתי מול קבוצה היה לי
קשה, אפילו קשה מאוד, ממש רציתי לברוח מהסיטואציה. אבל מה קרה אחרי שנחשפתי? התשובה
היא שלא קרה כלום! כדור הארץ המשיך להסתובב באותו הקצב, אנשים המשיכו לעשות את מה
שהם עושים ובעיקרון היקום לא קרס לתוך עצמו. זה היה מאוד מפתיע.. השאלה שעלתה בי
היא "איך יכול להיות שהראיתי באמת את מי שאני והעולם ממשיך להתנהל
כרגיל??" ויותר מזה, אנשים פתאום נתנו מחמאות ואמרו לי
שאני מדהימה ומעוררת השראה.. הייתי בהלם.
אז סטוריטלינג אישי משמעו, בין השאר,
לחשוף את עצמי, ממש להשתמש ב”עצמי” שלי ולהראות אותו, גם
כשזה קשה.
ולסיכום הנקודה הזאת, תדריך קצר לנחשפים:
שימו לב מול מי אתם נחשפים וכמה אתם
חושפים, אני ממליצה שזה יהיה הדרגתי כי בהתחלה (ולפעמים גם בהמשך) התגובות, אם
יהיו כאלה ביקורתיות, עלולות לטלטל. תתחילו בחשיפה מול אנשים שאתם יודעים שיקבלו אתכם
באמת, ללא שיפוטיות, בסביבה בטוחה ולאט לאט תצברו את הביטחון לעשות את זה בצורה
יותר רחבה.
#אותנטיות
שני רבדים לאותנטיות: תוכן ואני. נתחיל
ב"אני".
תראו אנשים הם לא טיפשים, הם קולטים,
אפילו כשהם קוראים פוסט הם קולטים אם הבנאדם אמיתי או שמשהו שם מרגיש להם "חרטא".
שלא נדבר על לעמוד מול קבוצה כששפת הגוף כל כך בולטת וכל העיניים בוחנות את מי
שעומד במרכז. לכן הדרך היחידה, היחידה! להעביר את הסיפור או את המסר שלנו היא רק
אם נהיה אמיתיים באמת. רוצים דוגמה? נניח ואני מאוד מתרגשת בהרצאה ולא בא לי שיראו
את זה. אותנטיות זה להגיד את זה, להכיר בזה. הניסיון להסתיר את זה הוא טעות חמורה
כי במילא אנשים קולטים את זה!
עכשו לתוכן. הסוגיה של התוכן אפילו
יותר חשובה. אני חייבת שכל התוכן, כלומר הסיפורים שאני מספרת, החוויות שבהן אני
משתפת, המחשבות שאני מבקשת להעביר, התכנים - הכל חייב חייב חייב להיות אמת עבורי.
התוכן שאני מעבירה חייב להיות כזה שמשקף באמת את האמונה שלי ואת התפיסה שלי. אם
אני לא בטוחה - הכי טוב להגיד שאני לא בטוחה או לא יודעת. זה עדיף מהעמדת פנים כי
שוב.. אנשים במילא יגלו. אנחנו חיים בעידן שבו כל הידע גם ככה חשוף ונגיש, אז מה
הטעם בלנסות להסתיר או להציג משהו שלא מדויק. סופו בכל מקרה להתגלות.
אותנטיות קשורה ביושרה, ביכולת של
אנשים ליצור הלימה בין מי שהם לבין ההתנהגות שלהם. בעולם המנהיגות נמצא שאנשים
רוצים ללכת אחרי מנהיגים אותנטיים, וכשאתם עומדים מול קהל אתם בעמדה מנהיגותית וכל
מה שאתם רוצים זה לתפוס את הקשב של האנשים. אז תהיו אותנטיים - יקשיבו לכם.
#כריזמה
למילה כריזמה יש כל מיני אסוציאציות אז
חשוב לי מאוד לדייק אותה בהקשר של סטוריטלינג. כשאני מדברת על כריזמה בהקשר של
סטוריטלינג אני בעצם מתכוונת לטקטיקות כריזמטיות שניתן ממש ללמוד אותן ולהשתמש בהן
כשמעבירים תוכן או מסר כלשהו. אז אל תברחו לאסוציאציה של "מתת אל"
ומנהיג שנולד עם כריזמה.. זאת לא הכוונה שלי.
שלושת הטקטיקות לכריזמה שנמצא שניתן
ללמוד ולפתח אותן (על פי החוקר ג'ון אנטונקיס) הן:
1.
התלהבות - כן תתלהבו ממה שאתם מעבירים, תכניסו חיות (ויטאלטיvitality ) כשאתם
מעבירים את המסר שלכם. ההתלהבות מדבקת!
2.
חיבור למשמעות - חברו את הדברים למשמעות, אתם לא סתם שם, יש משמעות מאחורי הדברים,
הדגישו אותה. נניח כל הבלוג הזה, יש לו משמעות ליצור בסיס ידע שימושי שמטרתו לדחוף
את הקוראים - אתכם, למקום מנהיגותי יותר. יש לזה משמעות עמוקה עבורי, ובתקווה גם
עבורכם.
3.
חיבור לרגש - מכירים את הציטוט הזה שאנשים ישכחו מה אמרת להם או מה עשית עבורם אבל
לעולם לא ישכחו איך גרמת להם להרגיש? אז זהו שזה נכון. יופי אז איך מחברים לרגש? מספרים
סיפור אישי ואמיתי, משתמשים במטאפורה, מתארים פרטים ויזואליים, מזכירים שמות,
מתארים ריחות ותחושות, מאפשרים לאנשים להרגיש את הסיפור ביחד אתכם. בנוסף, חוזרים
על המסר מכמה זוויות ומשתמשים בשאלות רטוריות, כאלה שגורמות לאנשים להבין את המסר.
למשל כל המטאפורה של הכוכב ככזה שמאיר את הדרך להתפתחות אישית הוא סוג של משהו
שמאפשר לזכור את ההרצאה יותר בקלות והרי זאת כל המטרה, נכון?
עכשו כשהבנו מה זו כריזמה בהקשר של
סטוריטלינג שימו לב ל"הערת אזהרה" לפני סיום – שהכריזמה לא תבוא על
חשבון האותנטיות! אם להתלהב זה ממש לא אתם ותרו על ההתלהבות! האותנטיות חשובה יותר
מהטקטיקה של איך אני מעבירה את המסר.
#שחררו את התוצאה
במרכיב החמישי והאחרון יש ניחוח רוחני והוא סוג של "שובר
שוויון" בעיני בהעברת הרצאות או מסרים – לשחרר את התוצאה. הרעיון הזה הוא
כאילו פשוט אבל האמת שהוא די עמוק ולא כל כך פשוט.
בואו נתחיל בשאלה: מ-0 עד 100 אחוז - כמה אחוזי שליטה יש לכם על
התוצאה של המסר שאתם מעבירים?
נניח אני מעבירה הרצאה של הסיפור שלי, כמה אחוז שליטה יש לי על האם
המסר שהתכוונתי להעביר נמצא בתום ההרצאה בראשם של מי שהקשיבו לי? כמה מזה תלוי בי?
תראו, ברור שאני רוצה שכמה שיותר אנשים יישארו עם המסר שלי בסוף
ההרצאה או אחרי שקראו את הפוסט שלי אבל האמת היא שיש לי אפס שליטה על זה. אפס.
הטענה שלי היא שאין לי שליטה בכלל על מה נמצא בראשכם אחרי שקראתם את
הפוסט שלי או אחרי שהקשבתם להרצאה שלי. הדבר היחידי שיש לי שליטה עליו הוא מה אני
עושה, איך אני באה להרצאה, איך אני מעבירה אותה, איך אני בוחרת לבנות אותה ולהעביר
אותה, איזה סיפור אני בוחרת לספר ומתי אני בוחרת ללחוץ על פרסם בפייס. זהו, רק על
מה שאני עושה יש לי שליטה. לגבי מה יהיו תוצאות הפעולה שלי, איך אנשים יגיבו, מה
יגידו, איזה משוב יתנו וכו'- על זה יש לי אפס שליטה.
לכן, כשאני נערכת להעברת הרצאה, להעברת מסר, לדיון, לכל מהלך שבו יש
לי מסר להעביר - אני מתמקדת אך ורק במה שיש לי שליטה בו – בעצמי.
לשחרר את התוצאה אומר שאני באה לספר את הסיפור שלי כי זה המסר שאני
רוצה להעביר, ואם הוא יתקבל אחרת ממה שחשבתי, אז באסה, אבל זהו, ככה יצא. אם יצאה
הרצאה גרועה (וכן זה קרה לי) או שקיבלתי תגובה שלילית (כן גם זה קרה) – זה אולי לא
נעים, אבל זה לא משהו שבשליטתי. הדבר היחיד בשליטתי ברגע כזה הוא מה אני עושה עם התגובה
הזאת, מה אני בוחרת ללמוד מזה ומה אני בוחרת לעשות להבא.
האמת היא שכשאני מעבירה מסר מתוך מקום שחושב על התוצאה – זה תמיד יוצא
פחות טוב, פחות חד, פחות מדויק והרבה פחות עוצמתי מאשר כשאני מעבירה את המסר כשאני
משוחררת מהתוצאה. דווקא כשאני משוחררת מהתוצאה ובתחושה של "וואלה שיקבלו את
זה איך שיקבלו את זה כי זאת אני וככה אני בוחרת להביא אותי", אז האפקט יוצא
הכי חיובי והכי מפתיע בעוצמתו.
שחררו את התוצאה, מקסימום יהיה מה לשפר, אז נשפר.
תגובות
הוסף רשומת תגובה