הילה מזור - The Voice of Leadership

פוסט לאנשים שמרגישים ש-WLB (איזון בית עבודה) זה רק כשנגיע לפנסיה.. אנשים שונים שפגשתי השבוע בסיטואציות שונות דיברו על הפער בין איך שהם רוצים להתנהל ולחיות ביום יום, לבין איך שזה קורה בפועל. פגשתי מנהל שמדבר על הרצון שלו להיות יותר בבית, אבל עומס ולחץ העבודה "מושכים" אותו שעות ארוכות במשרד. פגשתי גם מנהלת שרוצה להשקיע בעצמה, בילדיה ובהוריה אך מוצאת את עצמה עובדת עד השעות הקטנות של הלילה על מצגות, דיונים ומשימות שהיא "חייבת" לסיים. כדור השלג הזה הולך ומתעצם ואנשים מרגישים שפשוט אין להם את הכלים ואת היכולת לשנות את המצב, זה פשוט חזק מהם. המחירים שהם משלמים הם עצומים- רגשות לא נעימים כמו תסכול, אכזבה, תחושה שהם פוגעים ונפגעים, מחירים בריאותיים ונפשיים, קונפליקטים במערכות יחסים ועוד. השאלה המעניינת שאפשר להציג במקרים כאלו היא מה מונח על כף המאזניים בצד השני של ההתנהגות? כלומר מה אני ארוויח ומה אני אפסיד אם *לא* אשאר שעות על גבי שעות במשרד? אם אצא מוקדם? אם אעשה סוף סוף את הבדיקה הרפואית שאני דוחה כל שבוע? אם אקח יום חופש בשבוע הכי לחוץ? אם לא אגיע לדיון עם המנכ"ל? ב

  במשך כל חיי חייתי את הפער שבין המצוי לרצוי. זה פער שכולנו חיים אותו במידה כזו או אחרת.. אני רוצה לישון אבל יש בית ספר/עבודה אז אני קמה, אני רוצה סושי אבל אוכלת טוסט, אני רוצה לשחות יותר מהר או יותר רחוק אבל אני עדיין לא שם וכשאני מגיעה לשם נוצר פער חדש עם יעד חדש שאני כבר רוצה להשיג. יש עוד אלפי דוגמאות, על פערים בבריאות, בכסף, באופן החינוך של הילדים שלי, במשובים שאני מקבלת, באיך הצגתי בדיון, באיך פיתחתי את הקורס, באיך עוברים הימים, באיך הרגשתי. תמיד יכול להיות יותר טוב, יותר נכון, יותר מדויק. יותר מדויק?? איך משהו יכול להיות יותר מדויק? מדויק הוא מדויק, הוא בדיוק מה שהוא- מדויק. אין יותר או פחות ממנו ובמילא הכל מדויק בחיים (גם הטעויות והכמעט והבערך שלנו). הפער הזה בין המצוי לרצוי יכול להיות מאוד מתסכל, שהנה אני כאן למרות שאני רוצה, או כבר צריכה בקצב שלי להיות שם.. אבל אני עדיין לא שם והעדיין הזה היה מכאיב לי, מתסכל אותי. הסיבה שנוצר הכאב היא שחשבתי (באופן לא מודע) שאם אני אהיה מתוסכלת מהפער הזה, אם הפער יכאיב לי, אני אפעל טוב יותר כדי לצמצם אותו. הנה הטעות. התסכול או הכאב רק התעצמו,

את מודל 9 התגובות למדתי לראשונה מ מיכל פשין שהיא מנחה ותיקה ומומחית בתכנים של אינטליגנציה רגשית. לפני כשנה הקלטנו ביחד פודקאסט בנושא, שהוא ללא ספק הפודקאסט הטוב ביותר שיצא לי להפיק. בפודקאסט דיברתי על אמפתיה ואיך לא עושים אותה ואיך כן עושים אותה נכון וכמה היא חשובה וכו'. כל זה חשוב ויפה ותוכלו להאזין למודל הגיאוני הזה בפודקאסט, אבל אחת השאלות המעניינות שיש בנושא הזה של אמפתיה הוא מה קורה כשאנחנו חווים משבר, קושי, פגיעה, כאשר צף בנו כאב, עלבון או משהו כזה, ואין אף אחד בסביבה שמעניק לנו קצת אמפתיה? ישנן שתי אפשרויות: 1. כאשר אנחנו יודעים מהי אמפתיה ואיך עושים אותה (האזינו לפודקאסט ! שווה ביותר ללמוד את זה), אנחנו יכולים לבקש אותה, להסביר לאחרים למה אנחנו זקוקים ולבקש. 2. מעניקים אמפתיה לעצמינו- אנחנו זה לא העלבון, הבושה, הפחד או הכאב הזה שצף. אנחנו מרגישים את הרגשות האלו. לכן אנחנו גם יכולים "לחבק" או לתת לעצמינו את השיקוף, את האישור למה שקרה לנו ולרגש שצף בנו. היכולת לתת לעצמינו אמפתיה, חמלה, קבלה, היא יכולת ריפוי עצמית. היא גם זו שמפתחת בנו את היכולת להיות אמפתיים עבור א

 "צורך בניגודים יש לך רק כאן. ניגודים והבדלים הם עזרי לימוד נחוצים, שכן באמצעותם אתה לומד ממה להימנע ולמה לשאוף"  קורס בניסים, עמוד 207‪ אני נזכרת איך בתחילת דרכי כשרק התחלתי להתעסק עם ההתפתחות האישית שלי למדתי להשתמש ביכולת המופלאה של קבלת המציאות כפי שהיא ולאחר מכן לשהות ברגש שעולה בי לאור קבלת המציאות. אחרי שהבנתי ויישמתי את העניין הזה בחיים שלי חשבתי שהנה מעכשיו המציאות תשתנה ולא יהיו לי יותר בעיות או קונפליקטים. הרגשתי שהבנתי את החיים ואני כל כך טובה בזה שאני כבר יכולה ללמד אחרים. למציאות היו תוכניות אחרות, מידי פעם עלו סכסוכים וקשיים ולא הבנתי איך ייתכן שעשיתי דרך כל כך משמעותית ועבודה כל כך עמוקה על המודעות שלי ועדיין יש ריבים בבית, עצבים שעולים מידי פעם, קשיים וכעסים. עלתה בי השאלה למה אני צריכה כל פעם ללמוד בדרך הקשה? למה צריך ריב או דיסהרמוניה או טעות בשביל לקבל הבנה או תובנה על עצמי ודרכה להחליט ולפעול. אי אפשר היה ללמוד את כל זה בלי כל העצבים בדרך??  עם הזמן קיבלתי גם את העניין הזה ולמדתי להתבונן עליו מזווית נטולת שיפוטיות. מאוחר יותר הבנתי שככה אנחנו לומדים, דרך

"שום דבר אינו קשה ברגע שהוא רצוי בשלמות. לרצות בשלמות משמעו לברוא, ובריאה אינה יכולה להיות קשה אם אלוהים עצמו ברא אותך כבורא" קורס בניסים, עמוד 83 בשבועות האחרונים אני עסוקה לא מעט בנושא של יצירת מציאות, רצונות ומימושם. לכולנו יש ימים מתוחים, זה יכול להיות מצב כלכלי או ביטחוני, משבר משפחתי או קושי אחר בעבודה. ימים כאלו שצפים בהם קונפליקטים, עצב, כאב, כעסים. כל בליל הרגשות האלו יכול לגרום לנו להרגיש שאנחנו רק רוצים שקט! או שלווה, או שלום או מנוחה או לישון ועזבו אותי באימשלכם. אבל האמת היא שמתחת לכל אלו מסתתרים רצונות, אותנטיים, כאלו שבשבילם באנו לפה בעצם. למדתי שהרצונות שלנו אינם מותרות ושרצון אותנטי ושלם הוא יצירה או בריאה, של מציאות, כפי שאנחנו בוחרים אותה. שלושה שלבים לתהליך מימוש רצון: בשלב ראשון חושבים על רצון או חלום או מטרה או יעד (תבחרו מה מתאים לכם). בשלב השני יוצרים במחשבה את מימוש הרצון, כלומר מדמיינים אותו, רואים את התמונה הסופית של איך זה ייראה וירגיש כשהרצון ימומש. אחרי שיצרנו במחשבה עכשיו הזמן לממש, לפעול הלכה למעשה כדי ליצור את המימוש כך שיתרחש במציאות. המחשבה

אחת האהבות הגדולות שלי היא לדבר כשמולי ניצב מיקרופון. את האהבה הזו גיליתי כשהייתי סטודנטית ולקחתי קורס רדיו שבמסגרתו ערכתי, הפקתי ושידרתי כמה עשרות תוכניות ברדיו 106FM של האוניברסיטה העברית בירושלים. אחרי שסיימתי את הקורס כל כך התלהבתי מהעניין הזה של רדיו שהמשכתי להתנדב ולשדר עוד עשרות תוכניות ובהן אירחתי אומנים רבים. כשעו"ד הולי שוורץ פנתה אליי והציעה להקליט תוכנית רדיו על מנהיגות ברור שמיד אמרתי כן. גם תוכנית רדיו וגם לדבר על מנהיגות? איך אוכל לסרב לזה.. אז הנה כמה טיפים שדיברתי עליהם בתוכנית לגבי איך אתם יכולים לפתח את המנהיגות שלכם בדגש על הכנה לכניסה לארגון ותפקיד חדש: 1. לימדו את התחום -  קיראו, האזינו לפודקאסטים וצפו בסרטונים בנושא מנהיגות. הרשת מוצפת בתכנים מדהימים בנושא הזה. כל מה שצריך זה קצת לחפש ולהעמיק את הידע בתחום.  2. התנסו ביכולות המבטאות את המנהיגות שלכם - למשל, עמידה מול קהל, כושר שכנוע וכולי. התרגול יכול להתרחש בכל מקום - במפגשים חברתיים ומשפחתיים ואפילו ברחוב כשאנחנו ערים לאיזו התרחשות שנמצא לנכון להיות מעורבים בה.  3. עיבדו על תחושת המסוגלות שלכם - לעיתים

את ד"ר רותם בן חור אני מכירה כבר שנים, בנינו קשר אישי ומקצועי שהולך ומתחזק. כאשר החלטנו לצאת לדרך משותפת ביחד כדי לתת מענה לפיתוח ארגוני והקמנו את Bemind - חברה להתפתחות ארגונית, חיפשנו מודל שיתאים לעבודה שלנו ושיתאים לעידן הנוכחי. מודל המנהיגות שפיתחנו ביחד מעניק פריזמה לפיתוח מנהיגים ולפיתוח מנהיגות בארגונים ומעניק מענה ייחודי להובלת תהליכי טרנספורמציה בכלל וטרנספורמציה דיגיטלית בפרט בארגונים. המודל בנוי בשלושה צירים. הציר הראשון הוא הציר האישי (Personal)   של המנהל/ת או של מוביל/ת השינוי. הוא מפרט שלושה מרכיבי מפתח שבעזרתם יכולים מנהלים להתמודד באופן מנהיגותי עם אתגרי העידן הדיגיטלי: יכולת הסתגלות בדגש על הסתגלות לשינויים בארגון, בסביבה הארגונית וכן גם במרחב האישי.  חוסן אישי בדגש על היכולת להתמודד עם קשיים, משברים, עמימות ואי ודאות, וגבולות - מרכיב המאפשר למנהלים לשרטט גבולות ברורים ולעבוד על פיהם - הן במרחב הארגוני והן במרחב האישי (למשל יכולת ליצור מרחב עבודה שקט בבית מחד ויצירת מרחב וזמן לנוכחות מלאה עם בני הבית מאידך). הציר השני הוא הציר הבינאישי (Interpersonal) , הוא מת

  "אינך יכול ללמד את מה שלא למדת, ואת מה שאתה מלמד אתה מחזק בעצמך מפני שאתה מתחלק בו עם אחרים" קורס בניסים, עמוד 76 מידי כמה חודשים אני מנחה את קורס "ממריאים", זו בעצם סדנה מאוד מיוחדת שהמטרה שלה להוביל אנשים להבנה רגשית וקוגנטיבית מדויקת שלהם לגבי עצמם. אחרי שהם מגיעים להבנה הזו הם מקבלים כלים מאוד פרקטיים מה לעשות איתה ואיך להפוך אותה מנקודה מעכבת לנקודה מקדמת. אחד הכלים העוצמתיים שבהם אני משתמשת בסדנה הוא שיתוף או חשיפה. זה נושא שאני עוסקת בו לא מעט בסדנאות, בהרצאות ובכתיבה שלי.. הרי כמעט בכל פוסט שלי אני משתפת אתכם ולרוב גם נחשפת מולכם. ישנן שלוש רמות של חשיפה בהן אני עוסקת: 1. חשיפה מול עצמי - השלב הראשון הוא בכלל להודות מול עצמי, למשל שקיימים בתוכי פחדים, שמתרוצצות במוחי מחשבות כמו "אני לא מספיק", "אני מפחד שלא אהיה שייך/משמעותי/קיים/אהוב" וכו'.. להודות או להבין את העניין הזה עם עצמי מאפשר לקפוץ לשלב הבא. 2. חשיפה מול אחרים - כאן כבר נדרשת מנת אומץ גדולה יותר, להגיד את הדברים לאדם אחר, להוציא אותם. תקשיבו ל ברנה בראון כי בעיקרון היא מד

  בעידן של היום, אם אתם מנהלים, גם בדרג ביניים, ובוודאי בדרג בכיר, תחתיכם ישנם עובדים שהם מומחים בתחומים. כאלו שלפעמים אולי אתם מרגישים שהם לא באמת צריכים אתכם, שהם מסתדרים במילא, שהם עושים את העבודה כי היא חשובה להם אז אפשר לתת להם פחות תשומת לב. בנוסף, מכיוון שהם כל כך מקצועיים בתחומם, התחום הזה שבו הם כל כך מקצועיים אולי פחות מעניין אתכם כי בתחושה שלכם יש לכם פחות מקום להשפיע עליו. כל זה יוצר לעיתים ניתוק בין המנהל.ת לכפיפ.ה המקצוענ.ית. המחיר הארגוני והאישי של הנתק הזה הוא גבוה. גבוה מאוד. כל אחד ואחת מאיתנו זקוקים להכוונה, להוקרה, להכרה, לתשומת לב. גם אם אנחנו הכי מקצועיים בעולם. לפעמים רק אוזן קשבת שנוכל לשתף אותה בדילמות שלנו וזווית הראייה החיצונית יהיו בדיוק הדבר הזה שיביא כל כך הרבה ערך. לפעמים השאלה "מה את.ה צריכ.ה ממני כמנהל.ת שלך?" יהיה בדיוק הדבר הזה שיגרום לנו את התחושה שאנחנו כל כך זקוקים לה שיש שם מישהו בשבילנו. מנהלים ומנהלות שיש להם עובדים שהם כל כך סומכים עליהם, שהם כל כך מקצועיים. הפוסט הזה הוא בשבילכם. כך ניסח זאת בצורה אותנטית וכנה כל כך מנהל ותיק ובכיר ב

"כל מורה טוב מקווה לתת לתלמידיו כל כך הרבה מתורתו עד שיום אחד לא יזדקקו לו יותר. זוהי מטרתו האמיתית היחידה של המורה" קורס בניסים, עמוד 40 משלב מוקדם מאוד בחיינו אנחנו מורים – נולד לנו אח או אחות, אנחנו סוג של מלמדים אותם. לגן חובה הגיעו ילדים חדשים כשזו כבר השנה השנייה שלנו – אנחנו מראים להם איפה ממוקמות הבובות ומספרים להם מהם החוקים של הגן. בכיתה ו' אנחנו חונכים את ילדי כיתות א', בצופים המדריכה היא של הצעירים יותר וכן הלאה. היום חלקנו כבר הורים, יש לנו כפיפים, עובדים או פקודים ואולי אנחנו יועצים, מנחים ומאמנים ולכן התפקיד שלנו כמורים שמורים על הדרך- קיים, בין אם במודע ובין אם לא. כמי שעוסקת שנים בהדרכה מצאתי את עצמי לא פעם מזכירה לסגלי הדרכה, למנהלים ולמפקדים את המטרה העיקרית של החניכה – חניכה היא שיטת למידה (אולי הנפוצה ביותר) שמטרתה הגדולה היא להביא לעצמאות. זהו. נקודה. עצמאות. זה מה שאנחנו רוצים ליצור בחניכים/נחנכים/פקודים/כפיפים/מתאמנים שלנו. עצמאות אומר שהם ידעו להסתדר בלעדינו, שכל המטרה של העניין הזה שאנחנו מלווים אותם היא שהם יידעו לעשות את זה אחר כך לבד. זהו.

  מה מגדיר אותי? במשך שנים עבדתי מאוד קשה להשיג הישגים, לצבור הצלחות ולהרגיש שאני "מתקדמת" בחיים דרך טייטלים חיצוניים. אחרי שהבנתי שאני במרדף ועצרתי לחשוב מה אני באמת אוהבת לעשות ולמה אני רוצה להשיג הישגים, התחלתי לעשות עבודה עמוקה על התודעה שלי כך שלא תחשוב שכל הישג חיצוני או מטרה שהשגתי - מגדירים אותי ואת הערך שלי. עבודה של שנים השתלמה והיום אני מבינה שמה שהשגתי או לא השגתי בחיים לא מגדיר אותי. יותר מזה – כמה כסף יש לי, באיזה בית אני גרה, באיזו עבודה אני עובדת, כמה ילדים יש לי, באיזה רכב אני נוהגת וכו', זה הכל חשוב ובסדר להתעסק בזה אבל זה לא מה שמגדיר את מי שאני, זה לא אומר עליי כלום והכי חשוב – זה לא מה שעושה אותי מאושרת. כלומר ההישג הוא מרגש לכמה רגעים, אבל הסיפוק שבהישג עובר מהר מאוד, לפעמים עד כדי כמה שניות. השבוע נפגשתי עם חבר ותיק, לאט לאט השיחה הלכה עמוק, נגענו במשברים שחווינו ובאירועים כואבים שנאלצנו להתמודד איתם, ביחד ולחוד. שאלתי אותו מה הוא לקח ממשבר משמעותי שחווה. הוא ענה שהוא למד "לחבק את הכישלון" ואז יצא לו המשפט הזה: "למדתי שהכישלון לא מגדי

לפני כמה שנים קראתי את הספר של טוני רובינס "להעיר את הענק שבפנים" של טוני רובינס. בספר יש קטע שבו רובינס מדבר על כאב לעומת עונג. הוא מדבר על זה שהטבע האנושי גורם לנו להתרחק מכאב ולהתקרב לעונג ושאחד הכלים האפקטיביים ביותר ליצור התמדה, הצלחה, תוצאות רצויות והישגים הוא לחבר פעולה (גם אם היא כואבת, כמו פעילות גופנית) לעונג כלשהו, כדי להצליח להתמיד בה. לחלופין, יש לחבר פעולה או התנהגות לכאב אם רוצים להפסיק אותה (למשל כשמעשנים לחשוב על כאב של מחלות). איך נפגשתי עם העניין הזה על עצמי? לפני כמה חודשים חזרתי לשחות באופן קבוע, ועדיין בכל פעם שאני קופצת למים ומתחילה לשחות תמיד יש איזה כאב כזה בשרירים בידיים וזה כאב כזה שמלווה אותי גם בערב ואפילו יום למחרת היום ששחיתי, זה כאב כזה בשרירים שפועלים בחתירה. ואתם יודעים משהו.. אני ממש אוהבת את הכאב הזה. כילדה הייתי שחיינית מקצועית, השתתפתי בתחרויות ואני נזכרת שדווקא שנאתי את הכאב הזה כי עשיתי כל כך הרבה אימונים ובעצם באופן קבוע כאבו לי כל הזמן השרירים האלו וזה הציק לי, אבל היום הכאב הזה כבר לא מקושר אצלי לסבל, הוא מקושר להבנה שאני מתחזקת (ואנ