מנהיגות מעוררת השראה - כוכב להתפתחות אישית
לפני מספר חודשים יצא שהמפקד שהיה אמור להעביר שיח מנהיגותי מעורר השראה באחד מהקורסים אצלינו החליט שאני אעביר את השיחה במקומו. אני? שיח מעורר השראה? מה ה - קשר? שתי אפשרויות עמדו בפניי:
1. להתחמק באלגנטיות, להגיד שאני עמוסה, שלא מתאים וכו'.. הרי לא ניתן באמת להכריח מישהו להעביר משהו כזה, ברור שדרוש חיבור לעניין.
2. להתמודד, כי לברוח זה לא בדיוק משהו שמתאים לי.
לקחתי כמה ימים לחשוב איך אני יכולה לעורר השראה ומה זה לעורר השראה בכלל? ההחלטה הבסיסית שלקחתי הייתה להיות כמה שיותר אני, כמה שיותר אותנטית, כנה, פתוחה, חשופה. סיפור החיים שלי (למזלי) איננו דרמטי במיוחד - מעולם לא התעללו בי, הבית שלי תמיד היה חם ואוהב, לא היינו במצב הישרדותי כלכלי או אחר, לא חוויתי אובדן טראומטי והייתי תלמידה טובה בלי קשיים מיוחדים, הכל לכאורה "נורמלי". אז מה בכל זאת?
אולי עצם המסר שגם בחיים נורמליים אפשר לעורר השראה מעצם התהליך המשמעותי שעברתי? הלכתי על זה. בניתי הרצאה שמתמקדת בחמישה טיפים לתהליך התפתחות אישי, כשכל טיפ מלווה בסיפורים ודוגמאות. הרגשתי שחמשת הטיפים שהם הכלים או העקרונות היו אותם דברים שעזרו "להאיר" לי את הדרך ולשמור על ההמשכיות בתהליך האישי שעברתי. לכן החלטתי לקרוא להם "כוכב להתפתחות אישית", מכיוון שכל "שפיץ" בכוכב הוא עקרון או כלי וכולם ביחד יצרו את הכוכב שמראה לי את הדרך להתפתחות.
העברתי את ההרצאה ברגשות מעורבים- מצד אחד חשש מהחשיפה, מצד שני התרגשות גדולה ורצון לתת, להשפיע ולתרום ממה שיש לי. זה יצא לי אחלה, לפחות בקנה המידה שלי, שהוא די מחמיר. אז החלטתי לשתף אותכם בכלים ואתם תחליטו האם זו דרך לעורר בה השראה.
בתמונה מה שיוצא לי בלוח במהלך ההרצאה.
טיפ 1# לקבל/להכיר בעובדות המרות
הטיפ הראשון שבו אני התמקדתי בהרצאה הוא רעיון הקבלה או ההכרה בעובדות.
רבות נכתב על הרעיון של לקבל, החל מעולם הזן שבמזרח וכלה בג'ים קולינס במערב שמקדיש פרק בספרו "גלגל התנופה- מטוב למצוין", לכך שעקרון קריטי בהצלחה של ארגונים הוא יכולתו של המנהיג להכיר בעובדות המרות. כשאני מדברת על קבלה אני מתכוונת ליכולתו של אדם לקבל את מה שקורה סביבו, לקבל את מה שקורה לו.
התהייה הראשונה שהרעיון הזה בדרך כלל מעלה היא - למה שאקבל משהו שאני לא רוצה בו? למה שאקבל את ההתנהגות של החייל שלי למשל, אם היא לא מקובלת עליי??
ובכן, קבלה איננה אומרת שאני אוהבת את ההתנהגות הזאת, או מוכנה שיתנהגו כלפיי או יפגעו בי בדרך מסוימת. קבלה רק אומר שאני מכירה במה שקורה לי או לאחרים. זהו.
אם למשל "מפילים" עלייך מלא משימות בעבודה ואתה בלחץ, אני רק מבקשת שתקבל שזה מה שקורה - תבין שזה מה שקורה, תכיר ברגש ובתחושה שנוצרים בעקבות מה שקורה. זה שאתה מכיר במצב ומקבל אותו לא אומר שאתה לא רוצה לשנות אותו, זה גם לא אומר שאתה אוהב את המצב הזה. זה רק אומר שאתה מקבל באופן מלא שזה מה שקורה.
הנטייה הטבעית שמצאתי בעצמי היא לברוח מהרגש שעולה בי בעקבות מה שקורה לי, להתנגד למה שקורה סביבי ולמה שקורה לי, לרגש או לתחושה שעולים בי. מסתבר שזה לא דבר פשוט כל כך לקבל ולשהות ברגעים האלו. היה לי יותר קל להילחם בכל הכוח בדברים שלחלוטין לא הייתה לי שליטה עליהם וכל מה שעשיתי/אמרתי בשביל לשנות - לא עבד (התנהגויות של אנשים, מזג האויר ועוד ועוד..).
ברגע שלמדתי לפעול רק אחרי שאני מקבלת את מה שקורה, מכירה במה שקורה מחוצה לי ובתוכי, הפעולה כבר הייתה שקולה יותר, נכונה יותר, ברורה יותר.
יכולתם של מנהיגים לקבל את מה שקורה סביבם, לקבל את האנשים ואת התנהגותיהם, לקבל את הרגש שעולה בהם, לקבל את עצמם כפי שהם, היא מפתח המאפשר להם להוביל לשינוי.
מה שמעניין הוא שהמפתח הזה מתאים בדיוק לדלת השינוי שאותה ביקשו לפתוח מלכתחילה.
טיפ 2# לעלות אל היציע
את המונח "לעלות אל היציע" אימצתי מספרם של לינסקי וחפץ "מנהיגות במבחן". הם מקדישים פרק לרעיון הזה שבמהותו מעניק חשיבות גדולה ליכולתם של מנהיגים לצאת מה"מגרש" שבו הם משחקים, להסתכל ממבט על, מלמעלה, על מה שקורה עם העובדים, הלקוחות, הספקים, הקשרים בין כולם. היכולת לקחת צעד אחורה ולתפוס זווית רחבה על מה שקורה מאפשרת להסתכל אסטרטגית על מה שקורה, להתחבר לחזון ולקבל החלטות ממקום ברור או בהיר יותר. ברמת ההתפתחות האישית אימצתי את המונח ליכולת של המנהיג קודם כל לעלות אל היציע *שלו*, להסתכל על עצמו, על מה שקורה לו. זאת יכולת בסיסית במודעות עצמית ומי שרואה עצמו.ה בעמדה מנהיגותית חייב.ת לסגל הרגל של לעלות אל היציע של עצמו.ה, כדי להבין טוב יותר מה קורה לו.ה, בעיקר בסיטואציות קשות, של קונפליקט, של משבר. אפשר לעלות אל היציע כשאנחנו בתוך הסיטואציה, אפשר גם אחרי, או בערב לפני השינה. יש שיקראו לזה חשבון נפש, אחרים יגידו שזו רפלקציה או עיבוד. לא אכפת לי איך תמשיגו את זה, העיקר שתעשו את זה.
עבורי העלייה אל היציע הפכה לחלק מהשגרה וחלק מהותי מתהליך פיתוח המנהיגות האישי שלי, כמו גם חלק מתהליך פיתוח מנהיגות שאני מעבירה לאחרים.
טיפ 1# לקבל/להכיר בעובדות המרות
הטיפ הראשון שבו אני התמקדתי בהרצאה הוא רעיון הקבלה או ההכרה בעובדות.
רבות נכתב על הרעיון של לקבל, החל מעולם הזן שבמזרח וכלה בג'ים קולינס במערב שמקדיש פרק בספרו "גלגל התנופה- מטוב למצוין", לכך שעקרון קריטי בהצלחה של ארגונים הוא יכולתו של המנהיג להכיר בעובדות המרות. כשאני מדברת על קבלה אני מתכוונת ליכולתו של אדם לקבל את מה שקורה סביבו, לקבל את מה שקורה לו.
התהייה הראשונה שהרעיון הזה בדרך כלל מעלה היא - למה שאקבל משהו שאני לא רוצה בו? למה שאקבל את ההתנהגות של החייל שלי למשל, אם היא לא מקובלת עליי??
ובכן, קבלה איננה אומרת שאני אוהבת את ההתנהגות הזאת, או מוכנה שיתנהגו כלפיי או יפגעו בי בדרך מסוימת. קבלה רק אומר שאני מכירה במה שקורה לי או לאחרים. זהו.
אם למשל "מפילים" עלייך מלא משימות בעבודה ואתה בלחץ, אני רק מבקשת שתקבל שזה מה שקורה - תבין שזה מה שקורה, תכיר ברגש ובתחושה שנוצרים בעקבות מה שקורה. זה שאתה מכיר במצב ומקבל אותו לא אומר שאתה לא רוצה לשנות אותו, זה גם לא אומר שאתה אוהב את המצב הזה. זה רק אומר שאתה מקבל באופן מלא שזה מה שקורה.
הנטייה הטבעית שמצאתי בעצמי היא לברוח מהרגש שעולה בי בעקבות מה שקורה לי, להתנגד למה שקורה סביבי ולמה שקורה לי, לרגש או לתחושה שעולים בי. מסתבר שזה לא דבר פשוט כל כך לקבל ולשהות ברגעים האלו. היה לי יותר קל להילחם בכל הכוח בדברים שלחלוטין לא הייתה לי שליטה עליהם וכל מה שעשיתי/אמרתי בשביל לשנות - לא עבד (התנהגויות של אנשים, מזג האויר ועוד ועוד..).
ברגע שלמדתי לפעול רק אחרי שאני מקבלת את מה שקורה, מכירה במה שקורה מחוצה לי ובתוכי, הפעולה כבר הייתה שקולה יותר, נכונה יותר, ברורה יותר.
יכולתם של מנהיגים לקבל את מה שקורה סביבם, לקבל את האנשים ואת התנהגותיהם, לקבל את הרגש שעולה בהם, לקבל את עצמם כפי שהם, היא מפתח המאפשר להם להוביל לשינוי.
מה שמעניין הוא שהמפתח הזה מתאים בדיוק לדלת השינוי שאותה ביקשו לפתוח מלכתחילה.
טיפ 2# לעלות אל היציע
את המונח "לעלות אל היציע" אימצתי מספרם של לינסקי וחפץ "מנהיגות במבחן". הם מקדישים פרק לרעיון הזה שבמהותו מעניק חשיבות גדולה ליכולתם של מנהיגים לצאת מה"מגרש" שבו הם משחקים, להסתכל ממבט על, מלמעלה, על מה שקורה עם העובדים, הלקוחות, הספקים, הקשרים בין כולם. היכולת לקחת צעד אחורה ולתפוס זווית רחבה על מה שקורה מאפשרת להסתכל אסטרטגית על מה שקורה, להתחבר לחזון ולקבל החלטות ממקום ברור או בהיר יותר. ברמת ההתפתחות האישית אימצתי את המונח ליכולת של המנהיג קודם כל לעלות אל היציע *שלו*, להסתכל על עצמו, על מה שקורה לו. זאת יכולת בסיסית במודעות עצמית ומי שרואה עצמו.ה בעמדה מנהיגותית חייב.ת לסגל הרגל של לעלות אל היציע של עצמו.ה, כדי להבין טוב יותר מה קורה לו.ה, בעיקר בסיטואציות קשות, של קונפליקט, של משבר. אפשר לעלות אל היציע כשאנחנו בתוך הסיטואציה, אפשר גם אחרי, או בערב לפני השינה. יש שיקראו לזה חשבון נפש, אחרים יגידו שזו רפלקציה או עיבוד. לא אכפת לי איך תמשיגו את זה, העיקר שתעשו את זה.
עבורי העלייה אל היציע הפכה לחלק מהשגרה וחלק מהותי מתהליך פיתוח המנהיגות האישי שלי, כמו גם חלק מתהליך פיתוח מנהיגות שאני מעבירה לאחרים.
בצורתה המתקדמת ביותר, העלייה אל היציע מאפשרת לקדם גם את עצמי וגם אחרים, כולל אלו שבהיררכיה הארגונית ממוקמים מעליי, ולא רק אלו שבאופן טבעי מצופה ממני לקדם, כמו אלו הכפופים לי.
כי כשעולים אל היציע יש זווית ראייה על כל המרחב.
טיפ 3# תפקיד בן.ת זוג בתהליך ההתפתחות האישי
אם אתם קוראים את הכותרת וחושבים לעצמכם- אין לי בן.ת זוג אז אני לא אקרא את הפוסט- אז זהו שלא. הפוסט רלוונטי גם למי שאין לו זוגיות כי הוא עוסק בתפקיד שאנחנו מעניקים לדמויות בחיינו. בהרצאה שלי אני מתמקדת בזוגיות כי עבורי היא הייתה (ועודנה) מראה מאוד עוצמתית לתהליך שעברתי (ועדיין עוברת). ועם זאת, אפשר לקחת את הרעיונות והתובנות שאשתף כאן ו"להלביש" אותם על כל מערכת יחסים למעשה.
מאמרם של Derue & Ashford משנת 2010
טיפ 3# תפקיד בן.ת זוג בתהליך ההתפתחות האישי
אם אתם קוראים את הכותרת וחושבים לעצמכם- אין לי בן.ת זוג אז אני לא אקרא את הפוסט- אז זהו שלא. הפוסט רלוונטי גם למי שאין לו זוגיות כי הוא עוסק בתפקיד שאנחנו מעניקים לדמויות בחיינו. בהרצאה שלי אני מתמקדת בזוגיות כי עבורי היא הייתה (ועודנה) מראה מאוד עוצמתית לתהליך שעברתי (ועדיין עוברת). ועם זאת, אפשר לקחת את הרעיונות והתובנות שאשתף כאן ו"להלביש" אותם על כל מערכת יחסים למעשה.
מאמרם של Derue & Ashford משנת 2010
העוסק בזהות מנהיגותית מדבר על כך שאם אני מבקשת לחזק את הזהות המנהיגותית שלי, נדרשת הלימה בין:
1. איך שאני תופסת את עצמי כמנהיגה - כלומר עד כמה אני רואה את עצמי כמנהיגה.
2. איך שאחרים (בדגש על מונהגים) תופסים אותי כמנהיגה - כלומר עד כמה אחרים רואים אותי כמנהיגה.
אם יש הלימה בין שני הסעיפים - נוצרת הרמוניה והזהות שלי כמנהיגה ברורה ומבוססת יותר.
את הרעיון הזה אני מרחיבה לזוגיות (או לכל מערכת יחסים). אם אני רואה את בן זוגי כ"חברה הכי טובה" שלי, כפסיכולוג שלי, כמטפל שלי והוא רואה את התפקידים שלו בצורה אחרת, יש כאן מתכון להתנגשות. נדרשת הבנה משותפת של מהם התפקידים שאנחנו מצפים מבן.ת הזוג שלנו, ומהם התפקידים שהוא או היא מייחסים לעצמם ולהיפך.
תהליך פיתוח מנהיגות עמוק (ותהליך פיתוח אישי ומודעות עצמית בכלל) יכול לגעת בכאבים הכי גדולים שלנו, בפחדים שלנו, בנקודות הרגישות שלנו ואם לא נדע למסגר את התפקיד של האדם שנמצא במערכת היחסים הקרובה ביותר שלנו, אנחנו עלולים להיכנס לסחרור.
תהליך מנהיגותי לא מסתכם במסגרת הארגונית, במקום העבודה שלנו, הוא גולש לכל אזורי החיים ומחייב לקחת אחריות ומנהיגות גם בבית, גם במרחבים הפרטיים שלנו, במרחבים האינטימיים ביותר שלנו.
טיפ 4# שיתוף וחשיפה
את הטיפ הרביעי שעוסק בשיתוף וחשיפה אני יכולה לסכם במשפט אחד תמציתי:
*המקום של השיתוף הוא המקום של הריפוי.*
זהו.
נשימה עמוקה ועכשו ההסבר.
במעלה הדרך זיהיתי בעצמי תודעה שכל הזמן מזכירה לי שמה שאני ומה שאני עושה זה "לא מספיק". לכן המשכתי לעשות יותר ויותר, אבל זה אף פעם לא הספיק. זאת תודעה אכזרית שבקיצוניות שלה יכולה להביא לתהומות מאוד גדולים, אבל ביום יום היא בעיקר הובילה אותי לאינסוף של עשייה, כמו מנוע טורבו להישגים עם מעט מאוד הפסקות/עצירות ובעיקר תחושה שאין אוויר מרוב לחץ ועומס.
מכיוון שבעיניים שלי הייתי "לא מספיק", היכולת לחשוף את עצמי או לפתוח סודות שחבויים בי או חוויות שהיו "נעולות" בתוכי - הייתה מוגבלת. הסיבה לכך הייתה שחשבתי שאם אחשף, כולם יגלו שאני באמת "לא מספיק" וכל ניסיונות ההסתרה ייקרסו.
הריפוי החל במקום שבו הרשתי לעצמי פשוט להיראות, לספר על התחושות האלו, להגיד בקול רם שאני מפחדת שיחשבו שאני חלשה, לא מקצועית, לא טובה. בשפה הפסיכולוגית מדובר בתהליך של self disclosure, תהליך שבו אדם מרשה לעצמו לשתף ברגשות, חוויות, זיכרונות שהיו סגורים בתוכו וכעת נפתחים. זה תהליך לא פשוט שדורש אומץ, אבל הוא טומן בחובו פוטנציאל לנקודת מפנה ממשית בחיים.
השיתוף חייב להיעשות תחילה במקום בטוח, עם האנשים המתאימים, במסגרת ובסטינג שמאפשר ומקבל. בתהליך שלי, אחרי שהרשתי לעצמי להיחשף קודם כל בפני עצמי, אחר כך להגיד בקול או לכתוב את מה שהיה סגור ולשתף אחרים, לאט לאט התרחבתי לאזורים הרבה יותר פתוחים והיום החשיפה שלי מגיעה גם לכאן, לפייסבוק ולהרצאות. כי היום אני מבינה שהחשיפה שלי היא לא רק הריפוי שלי, היא יכולה לעזור גם לאחרים.
מנהיגות בהקשר הזה קשורה ליציאה מאזורי נוחות, לאומץ, להתמודדות, לחשיפה, ליכולת לזהות מה קורה איתי ולתווך את זה החוצה ובשלב מתקדם לספר את הסיפור במטרה להשפיע על אחרים.
בזכות Or Daniel יצא לי להרצות במפגש ייחודי בדיוק בנושא הזה, במסגרתו לא יכולתי שלא להיחשף בעצמי, בהרצאה שלה קראתי Leadership: self disclosure, מוזמנים לצפות בהרצאה ביוטיוב:
ttps://www.youtube.com/watch?v=CRDrTm77C6s
טיפ #5 אינסופיות
הטיפ האחרון שאיתו אני מסיימת את ההרצאה מתחיל בנקודה בזמן שבה הכל התחבר לי, הבנתי מה הפריע לי כל השנים, מה עיכב אותי, הרגשתי שהנה, סוף סוף, בגיל 38 - אני מוכנה לחיים!
זאת נקודה מאוד מרגשת בתהליך פיתוח אישי ומי שחווה אותה בוודאי יזדהה.
ובאמת המציאות נראתה יפה יותר. אבל אל תתלהבו, זה לא היה להרבה זמן. מהר מאוד קפצו שוב קונפליקטים, חזרו מלחמות (עם עצמי בעיקר), תחושת עומס הגיעה, לחץ, שוב אין אוויר. וכל מה שיכולתי לחשוב היה "ראאאבבבבק למה זה קורה לי שוב ושוב??"
זה קרה שוב ושוב כי בתוכי היו עדיין חלקים שלא השלימו עם מה שהם, זה קרה שוב ושוב כי לא כיבדתי תמיד את קצב ההתפתחות שלי, זה קרה כי חשבתי שאני במקום אחד בעוד שהייתי במקום אחר, מבחינת המחשבות או ההבנות שלי, זה קרה כי בלא מודע היו עדיין (וכנראה עוד יש) חלקים שלא התגלו לי.
ההבנה החשובה שפיתחתי כדי להתמודד עם המצב הזה הייתה שבמקום להתעצבן שאני שוב ושוב נופלת לתהומות, אני חייבת "להחליף צד בתקליט" ולסגל הבנה שזה דווקא יכול להיות מסקרן מה הקונפליט או הקושי שאני נתקלת בו מזמן לי ללמוד על עצמי הפעם.
ככה החיים נהיו לא רק מעניינים יותר, אלא גם רגועים יותר.
מבחינה מנהיגותית הבנתי כמה חשוב לשמור על צניעות ועל סקרנות ולא ליפול למחשבות שאני כבר יודעת הכל או יותר טוב מאחרים.
בחלק מהמודלים של השנים האחרונות העוסקים במנהיגות, המרכיב הזה קשור לצניעות או ענווה (למשל במנהיגות שלב 5 של ג'ים קולינס ובתיאוריות של מנהיגות בעידן הדיגיטלי).
הגישה שההתפתחות היא אינסופית מאפשרת לסגל הבנה שתמיד יש מה ללמוד, תמיד אפשר להתחדש וגם אם כביכול נפלתי לאותו דפוס מוכר שחשבתי שכבר פתרתי אותו, כנראה שיש פה איזה עומק או רובד נוסף של גילוי.
זה הטיפ החמישי והאחרון בהרצאה ואני אוהבת לסיים איתו כי הוא משאיר בי טעם של עוד, טעם שאולי תהיה הרצאת המשך עם טיפים חדשים וסיפורים מעניינים אחרים, כי הרי זה אינסופי.
אני יודעת שהטיפ הזה גם יכול ליצור תסכול אצל אנשים כי אני בעצם אומרת שאין סוף לקושי ולהתמודדויות, אבל אני חושבת שהוא אופטימי מאוד, כי הגילויים בדרך כל כך מרגשים והם שהופכים את החיים לכאלה מדהימים.
בנוסף, עם הזמן גיליתי שהאינסופיות של ההתפתחות לא חייבת להיות כרוכה בקושי ובסבל. היא יכולה להיות אפילו מהנה, אם רק אלמד לבחור בכך.
1. איך שאני תופסת את עצמי כמנהיגה - כלומר עד כמה אני רואה את עצמי כמנהיגה.
2. איך שאחרים (בדגש על מונהגים) תופסים אותי כמנהיגה - כלומר עד כמה אחרים רואים אותי כמנהיגה.
אם יש הלימה בין שני הסעיפים - נוצרת הרמוניה והזהות שלי כמנהיגה ברורה ומבוססת יותר.
את הרעיון הזה אני מרחיבה לזוגיות (או לכל מערכת יחסים). אם אני רואה את בן זוגי כ"חברה הכי טובה" שלי, כפסיכולוג שלי, כמטפל שלי והוא רואה את התפקידים שלו בצורה אחרת, יש כאן מתכון להתנגשות. נדרשת הבנה משותפת של מהם התפקידים שאנחנו מצפים מבן.ת הזוג שלנו, ומהם התפקידים שהוא או היא מייחסים לעצמם ולהיפך.
תהליך פיתוח מנהיגות עמוק (ותהליך פיתוח אישי ומודעות עצמית בכלל) יכול לגעת בכאבים הכי גדולים שלנו, בפחדים שלנו, בנקודות הרגישות שלנו ואם לא נדע למסגר את התפקיד של האדם שנמצא במערכת היחסים הקרובה ביותר שלנו, אנחנו עלולים להיכנס לסחרור.
תהליך מנהיגותי לא מסתכם במסגרת הארגונית, במקום העבודה שלנו, הוא גולש לכל אזורי החיים ומחייב לקחת אחריות ומנהיגות גם בבית, גם במרחבים הפרטיים שלנו, במרחבים האינטימיים ביותר שלנו.
טיפ 4# שיתוף וחשיפה
את הטיפ הרביעי שעוסק בשיתוף וחשיפה אני יכולה לסכם במשפט אחד תמציתי:
*המקום של השיתוף הוא המקום של הריפוי.*
זהו.
נשימה עמוקה ועכשו ההסבר.
במעלה הדרך זיהיתי בעצמי תודעה שכל הזמן מזכירה לי שמה שאני ומה שאני עושה זה "לא מספיק". לכן המשכתי לעשות יותר ויותר, אבל זה אף פעם לא הספיק. זאת תודעה אכזרית שבקיצוניות שלה יכולה להביא לתהומות מאוד גדולים, אבל ביום יום היא בעיקר הובילה אותי לאינסוף של עשייה, כמו מנוע טורבו להישגים עם מעט מאוד הפסקות/עצירות ובעיקר תחושה שאין אוויר מרוב לחץ ועומס.
מכיוון שבעיניים שלי הייתי "לא מספיק", היכולת לחשוף את עצמי או לפתוח סודות שחבויים בי או חוויות שהיו "נעולות" בתוכי - הייתה מוגבלת. הסיבה לכך הייתה שחשבתי שאם אחשף, כולם יגלו שאני באמת "לא מספיק" וכל ניסיונות ההסתרה ייקרסו.
הריפוי החל במקום שבו הרשתי לעצמי פשוט להיראות, לספר על התחושות האלו, להגיד בקול רם שאני מפחדת שיחשבו שאני חלשה, לא מקצועית, לא טובה. בשפה הפסיכולוגית מדובר בתהליך של self disclosure, תהליך שבו אדם מרשה לעצמו לשתף ברגשות, חוויות, זיכרונות שהיו סגורים בתוכו וכעת נפתחים. זה תהליך לא פשוט שדורש אומץ, אבל הוא טומן בחובו פוטנציאל לנקודת מפנה ממשית בחיים.
השיתוף חייב להיעשות תחילה במקום בטוח, עם האנשים המתאימים, במסגרת ובסטינג שמאפשר ומקבל. בתהליך שלי, אחרי שהרשתי לעצמי להיחשף קודם כל בפני עצמי, אחר כך להגיד בקול או לכתוב את מה שהיה סגור ולשתף אחרים, לאט לאט התרחבתי לאזורים הרבה יותר פתוחים והיום החשיפה שלי מגיעה גם לכאן, לפייסבוק ולהרצאות. כי היום אני מבינה שהחשיפה שלי היא לא רק הריפוי שלי, היא יכולה לעזור גם לאחרים.
מנהיגות בהקשר הזה קשורה ליציאה מאזורי נוחות, לאומץ, להתמודדות, לחשיפה, ליכולת לזהות מה קורה איתי ולתווך את זה החוצה ובשלב מתקדם לספר את הסיפור במטרה להשפיע על אחרים.
בזכות Or Daniel יצא לי להרצות במפגש ייחודי בדיוק בנושא הזה, במסגרתו לא יכולתי שלא להיחשף בעצמי, בהרצאה שלה קראתי Leadership: self disclosure, מוזמנים לצפות בהרצאה ביוטיוב:
ttps://www.youtube.com/watch?v=CRDrTm77C6s
טיפ #5 אינסופיות
הטיפ האחרון שאיתו אני מסיימת את ההרצאה מתחיל בנקודה בזמן שבה הכל התחבר לי, הבנתי מה הפריע לי כל השנים, מה עיכב אותי, הרגשתי שהנה, סוף סוף, בגיל 38 - אני מוכנה לחיים!
זאת נקודה מאוד מרגשת בתהליך פיתוח אישי ומי שחווה אותה בוודאי יזדהה.
ובאמת המציאות נראתה יפה יותר. אבל אל תתלהבו, זה לא היה להרבה זמן. מהר מאוד קפצו שוב קונפליקטים, חזרו מלחמות (עם עצמי בעיקר), תחושת עומס הגיעה, לחץ, שוב אין אוויר. וכל מה שיכולתי לחשוב היה "ראאאבבבבק למה זה קורה לי שוב ושוב??"
זה קרה שוב ושוב כי בתוכי היו עדיין חלקים שלא השלימו עם מה שהם, זה קרה שוב ושוב כי לא כיבדתי תמיד את קצב ההתפתחות שלי, זה קרה כי חשבתי שאני במקום אחד בעוד שהייתי במקום אחר, מבחינת המחשבות או ההבנות שלי, זה קרה כי בלא מודע היו עדיין (וכנראה עוד יש) חלקים שלא התגלו לי.
ההבנה החשובה שפיתחתי כדי להתמודד עם המצב הזה הייתה שבמקום להתעצבן שאני שוב ושוב נופלת לתהומות, אני חייבת "להחליף צד בתקליט" ולסגל הבנה שזה דווקא יכול להיות מסקרן מה הקונפליט או הקושי שאני נתקלת בו מזמן לי ללמוד על עצמי הפעם.
ככה החיים נהיו לא רק מעניינים יותר, אלא גם רגועים יותר.
מבחינה מנהיגותית הבנתי כמה חשוב לשמור על צניעות ועל סקרנות ולא ליפול למחשבות שאני כבר יודעת הכל או יותר טוב מאחרים.
בחלק מהמודלים של השנים האחרונות העוסקים במנהיגות, המרכיב הזה קשור לצניעות או ענווה (למשל במנהיגות שלב 5 של ג'ים קולינס ובתיאוריות של מנהיגות בעידן הדיגיטלי).
הגישה שההתפתחות היא אינסופית מאפשרת לסגל הבנה שתמיד יש מה ללמוד, תמיד אפשר להתחדש וגם אם כביכול נפלתי לאותו דפוס מוכר שחשבתי שכבר פתרתי אותו, כנראה שיש פה איזה עומק או רובד נוסף של גילוי.
זה הטיפ החמישי והאחרון בהרצאה ואני אוהבת לסיים איתו כי הוא משאיר בי טעם של עוד, טעם שאולי תהיה הרצאת המשך עם טיפים חדשים וסיפורים מעניינים אחרים, כי הרי זה אינסופי.
אני יודעת שהטיפ הזה גם יכול ליצור תסכול אצל אנשים כי אני בעצם אומרת שאין סוף לקושי ולהתמודדויות, אבל אני חושבת שהוא אופטימי מאוד, כי הגילויים בדרך כל כך מרגשים והם שהופכים את החיים לכאלה מדהימים.
בנוסף, עם הזמן גיליתי שהאינסופיות של ההתפתחות לא חייבת להיות כרוכה בקושי ובסבל. היא יכולה להיות אפילו מהנה, אם רק אלמד לבחור בכך.
תגובות
הוסף רשומת תגובה