הילה מזור - The Voice of Leadership

הדרך האפקטיבית ביותר להעמיק משבר בכל תחום שהוא - בעבודה, בזוגיות, בפוליטיקה, בחברה, במדינה.. ולהגדיל את הפער בין הצדדים היא להמשיך ולהאשים אותו, אותם, את ההיא, את ההוא. השלב הראשון במנהיגות- להפסיק להאשים. (ולהגיד ש"הם יפסיקו קודם" זה לא מנהיגותי אלא ילדותי אז dont) לכן גם אם מישהו מאשים אתכם.ן ואת הערכים, הדעות, הרעיונות, הפעולות שלכן.ם, הדבר המנהיגותי יהיה לעצור את האינסטינקט ההישרדותי להגן על דעתכן.ם. אמת לא זקוקה להגנה, אם האמת שלכן.ם היא אמת, היא תתגלה בכל מקרה, במוקדם או במאוחר, כי היא אמת. אבל מחיר ההאשמה ההדדית הוא מחיר שכולנו משלמים במציאות חיינו כאשר אנחנו משמרים את מעגל השיפוטיות וההאשמת האחר. אני סבורה שכולנו יכולים לתרום להנעת תהליך מנהיגותי אם רק נצליח (בואו נתחיל בפעם ביום) לעצור את תגובת הנגד מתובלת בהאשמה, ציניות ושיפוטיות על הצד השני. זה שנלמד לעצור את ההאשמה לא אומר שוויתרנו על הדעה שלנו, זה לא אומר שאין לנו זכות להשמיע את קולנו, זה לא אומר שאנחנו לא צודקים וזה בטח לא אומר שהפסדנו. זה רק אומר שבחרנו לקחת אחריות על המצב והבנו שהאשמות מביאות את כולנו לתהום, ו...

את מודל 9 התגובות למדתי לראשונה מ מיכל פשין שהיא מנחה ותיקה ומומחית בתכנים של אינטליגנציה רגשית. לפני כשנה הקלטנו ביחד פודקאסט בנושא, שהוא ללא ספק הפודקאסט הטוב ביותר שיצא לי להפיק. בפודקאסט דיברתי על אמפתיה ואיך לא עושים אותה ואיך כן עושים אותה נכון וכמה היא חשובה וכו'. כל זה חשוב ויפה ותוכלו להאזין למודל הגיאוני הזה בפודקאסט, אבל אחת השאלות המעניינות שיש בנושא הזה של אמפתיה הוא מה קורה כשאנחנו חווים משבר, קושי, פגיעה, כאשר צף בנו כאב, עלבון או משהו כזה, ואין אף אחד בסביבה שמעניק לנו קצת אמפתיה? ישנן שתי אפשרויות: 1. כאשר אנחנו יודעים מהי אמפתיה ואיך עושים אותה (האזינו לפודקאסט ! שווה ביותר ללמוד את זה), אנחנו יכולים לבקש אותה, להסביר לאחרים למה אנחנו זקוקים ולבקש. 2. מעניקים אמפתיה לעצמינו- אנחנו זה לא העלבון, הבושה, הפחד או הכאב הזה שצף. אנחנו מרגישים את הרגשות האלו. לכן אנחנו גם יכולים "לחבק" או לתת לעצמינו את השיקוף, את האישור למה שקרה לנו ולרגש שצף בנו. היכולת לתת לעצמינו אמפתיה, חמלה, קבלה, היא יכולת ריפוי עצמית. היא גם זו שמפתחת בנו את היכולת להיות אמפתיים עבור א...

לפני מספר חודשים יצא שהמפקד שהיה אמור להעביר שיח מנהיגותי מעורר השראה באחד מהקורסים אצלינו החליט שאני אעביר את השיחה במקומו. אני? שיח מעורר השראה? מה ה - קשר? שתי אפשרויות עמדו בפניי: 1. להתחמק באלגנטיות, להגיד שאני עמוסה, שלא מתאים וכו'.. הרי לא ניתן באמת להכריח מישהו להעביר משהו כזה, ברור שדרוש חיבור לעניין. 2. להתמודד, כי לברוח זה לא בדיוק משהו שמתאים לי. לקחתי כמה ימים לחשוב איך אני יכולה לעורר השראה ומה זה לעורר השראה בכלל? ההחלטה הבסיסית שלקחתי הייתה להיות כמה שיותר אני, כמה שיותר אותנטית, כנה, פתוחה, חשופה. סיפור החיים שלי (למזלי) איננו דרמטי במיוחד - מעולם לא התעללו בי, הבית שלי תמיד היה חם ואוהב, לא היינו במצב הישרדותי כלכלי או אחר, לא חוויתי אובדן טראומטי והייתי תלמידה טובה בלי קשיים מיוחדים, הכל לכאורה "נורמלי". אז מה בכל זאת? אולי עצם המסר שגם בחיים נורמליים אפשר לעורר השראה מעצם התהליך המשמעותי שעברתי? הלכתי על זה. בניתי הרצאה שמתמקדת בחמישה טיפים לתהליך התפתחות אישי, כשכל טיפ מלווה בסיפורים ודוגמאות. הרגשתי שחמשת הטיפים שהם הכלים או העקרונות היו אותם ...