הילה מזור - The Voice of Leadership

השבוע הייתה לי הזכות לקחת חלק ביום עיון שכלל בין השאר הרצאה של סמנכ"ל בגוגל פרד קופמן ( קישור לכתבה על יום העיון המדהים ומעורר ההשראה הזה). האיש שכולו קסם לימד אותי מושג חדש שנקרא "סמכות מוסרית". הרעיון שלו אומר שהארגון מעניק למנהלים סמכות וככה הם יכולים בעיקרון להניע את העובדים, דרך תגמולים ועונשים. אבל סמכות כזאת היא לא מנהיגות, כי היא לא מביאה למצב שבו העובדים עושים את מה שהם עושים מבפנים. והיא בוודאי לא מביאה למצוינות. כי מצוינות באה מבפנים. בניגוד לסמכות הפורמלית שניתנת למנהלים על ידי הארגון, הוא מכנה את "הסמכות המוסרית" ככזאת המוענקת למנהלים על ידי ה*כפיפים* שלהם. סמכות מוסרית הופכת את המנהל או את המנהלת לראויים להיות מנהיגים בעיני המונהגים שלהם. מהי סמכות מוסרית? התרגום של המונח "מוסרית" אולי לא לגמרי מדויק, אבל הכוונה ב סמכות המוסרית שהיא ניתנת על ידי כך שהמנהלים יוצרים משמעות לעשייה, הם עוסקים בסיבה לכל העשייה, במהות של העשייה, בחזון, בהבנה שהם חלק ממשהו גדול, חלק ממשהו שהוא גדול מהם עצמם. היכולת של המנהיגים לגרום לעצמם ולאחרים להבין שהם חלק

האבחנה בין מיקוד שליטה פנימי למיקוד שליטה חיצוני הייתה לי ברורה במשך שנים. זתומרת.. חשבתי שהיא ברורה. מיקוד שליטה חיצוני הוא התייחסות לכל מה שקורה לי כאילו הוא לא בשליטתי וקורה בגלל משהו או מישהו חיצוני. מיקוד שליטה פנימי הוא גישה שלוקחת אחריות על מה שנעשה לי ומניחה שהתוצאות שלי בחיים הן בשליטתי. יופי. אז נגיד שהיה דיון שכפופה אליי הכינה והוא לא היה טוב וזה ביאס אותי. אז אמרתי לעצמי.. אני.. עם כל המודעות הגבוהה שלי לא יכולה להאשים אותה ולהיות במיקוד שליטה חיצוני. אז מה עשיתי? האשמתי את עצמי, כי אני במיקוד שליטה פנימי. רק שלא הבנתי שלהאשים את עצמי זה בדיוק כמו להאשים מישהו אחר, זה מיקוד שליטה חיצוני. השבוע העברתי סדנה שבמסגרתה דיברנו על הנושא וסיפרתי את הסיפור הזה, אז אחד המשתתפים, בדיוק בשלב הזה, שאל אותי "אז מה זה מיקוד שליטה פנימי??" ברמה השטחית זה נגיד להכין אותה יותר לדיון, לעשות בקרות, לשוחח איתה וכו'..אולי לפעם הבאה זה יעזור (ואולי לא). ברמה העמוקה זה להבין למה בתוכי הסיטואציה הזאת ממש מציקה או מפריעה לי (בהנחה והיא באמת מפריעה לי). מתחת לפני השטח אני יכולה למשל לה

פוסט לאנשים שבאמת רוצים להתקדם בחיים האימרה הזאת "כשיש ספק אין ספק" היא אימרה שנחשפתי אליה בצבא. בגדול המשמעות שלה היא להחמיר, ללכת לחומרה. למשל אם אני לא בטוחה לגבי משך הזמן שבו נחשפתי לחולה קורונה מאומת ולא בטוח שהיינו שנינו עם מסיכות- אז יש ספק, ואם יש ספק- אין ספק! נכנסים לבידוד ולא לוקחים סיכונים, פועלים לחומרה וככה בטוח מצליחים לשמור על הבריאות, נכון? החיים הובילו אותי למקום פנימי שבו כמעט תמיד יצוץ אצלי ספק לגבי היכולות שלי לעשות משהו, כמעט תמיד יבצבץ ספק לגבי האם זה המקום שלי, האם זה משהו שאני יכולה לעשות, מספיק טובה בו וכו'. אז החלטתי לאמץ את המשפט הזה שאם "יש ספק אין ספק" כי הוא הגיוני ועובד נגיד בצבא ובהקשרים של בטיחות או ביטחון, אז למה לא לאמץ אותו גם במקומות אחרים? במקומות אחרים בחיים הוא תופס כיוון קצת שונה, משמעות כזאת שאומרת שבמקום להאמין לספק, במקום ללכת עם זה שיש ספק ולכן נגיד להימנע מהפעולה שלגביה יש לי ספק, אני מחליטה לחסל את הספק- כי אם יש ספק- אין ספק! כבר אמרנו שזו הדרך הבטוחה ביותר להצליח, כי בעיקרון יש בה הכי פחות סיכונים, כבר הדגמנו את

  הרעיון של מחשבה מייצרת מציאות לעיתים נתפס כרעיון רוחני שלעיתים מייצר התנגדות וחוסר הסכמה מכיוון שהוא מנותק מהיגיון- איך מחשבה (בניגוד לעשייה) יכולה להשפיע על המציאות ולשנות אותה?? ניסוי מדהים שערך חוקר המוח פסקואל ליאונה מתואר בספר "המוח הגמיש" של נורמן דוידג' כך: פסקואל ליאונה חילק קבוצת אנשים שלא למדו מימיהם לנגן בפסנתר לשתי קבוצות ולימד אותם רצף של צלילים. בקבוצה אחת, קבוצת "האימון המחשבתי", הנבדקים ישבו מול מקלדת של פסנתר לשעתיים ביום במשך חמישה ימים ו*דמיינו* שהם מנגנים את רצף הצלילים ושומעים את המנגינה. בקבוצה השנייה, קבוצת "האימון הפיזי", הנבדקים ניגנו ממש את רצף הצלילים למשך שעתיים ביום במשך חמישה ימים. בשתי הקבוצות מופה מוחם של הנבדקים לפני הניסוי, במהלכו ולאחריו ולאחר חמישה ימים נתבקשו שתי הקבוצות לנגן את רצף הצלילים ומחשב מדד את דיוק הביצוע שלהם. האם נמצאו הבדלים בין הקבוצות? נמצא שמוחם של הנבדקים בשתי הקבוצות השתנה בדיוק באותה המידה! מוחם של נבדקי שתי הקבוצות עבר שינויים פיזיים במערכת המוטורית באותה מידה! אפילו שקבוצת האימון המחשבתי רק דמ

"אינני גאה בזה, כי הפרתי את החוקים,  אבל אני גאה בזה... כמנהיג"'  ז'וזה מוריניו, המיוחד, חוקי המשחק אם אתם מתעניינים בספורט ו/או במנהיגות, הסדרה הזאת בנטפליקס - "חוקי המשחק" היא בדיוק בשבילכם.  הסדרה מציגה מספר מאמנים, מהמצליחים בעולם ועורכת איתם שיחה על מה הביא אותם להצלחה, מהם הערכים המובילים שלהם ומנתחת איתם כיצד בחרו לפעול. פרק שלישי - ז'וזה מוריניו, מאמן כדורגל  באחד הקטעים מוריניו מספר שנענש על כמה "ברכות" שזרק במשחק ונאסר עליו לשהות בחדר ההלבשה ועל ספסל קבוצתו במשחק חשוב מאוד - רבע גמר ליגת האלופות נגד באיירן מינכן. הוא מתאר איך התגנב לחדר ההלבשה בבוקר המשחק ונשאר שם עד לשעת המשחק. כשנציגי אופ"א ניסו לחפשו, התחבא בתוך סל כביסה שאף ננעל על ידי אחד העובדים כדי שהנציגים לא יעלו בדעתם שמוריניו נמצא שם. מעבר לקלסטרופוביה שהמצב הזה יצר אצל מוריניו, הוא אומר שאיננו גאה בעצמו על שהפר את ההנחיות, אבל הוא גאה בעצמו על היותו מנהיג בעצם קבלת ההחלטה, על שהפגין משפחתיות עם הקבוצה בעצם ההחלטה להפר את העונש, על האחווה ועל הבחירה להיות עם השחקנים של

את המודל הזה של מנהיגות שבטית הכרתי בזכות Chen Israeli כשעבדנו על פיתוח של מוצרי ידע בתחום המנהיגות. נחשפנו למודל הזה כשהעמקנו בספר של פיל ג'קסון "11 אליפויות", כי הוא השתמש במודל הזה בשיטת האימון שלו בשיקגו בולס. המנהיגות השבטית היא תיאוריית ייעוץ ארגוני שפותחה על ידי דייב לוגאן, ג'ון קינג והיילי פישר רייט, חברי סגל בכירים בתכנית המנהיגות בביה"ס למנהל עסקים של אוניברסיטת דרום קליפורניה. על פי המודל כולנו בעצם חיים בשבטים, כלומר בקבוצות שבמסגרתן מתקיימות פעילויות חברתיות או עבודות למיניהן. המבחן לזיהוי מהו השבט שלך יכול להיות מבחן ה"שלום" - אם מישהו עוצר להגיד לך "שלום" ונשאר לשוחח כשהוא פוגש אותך ברחוב, אתם ככל הנראה חברים באותו השבט. המודל הזה מעניין כי יש לו השלכות התנהגותיות על המנהיגים בהתאם לשלב שבו השבט נמצא. לפי המודל יש חמש רמות של התנהגות שבטית: שלב ראשון: "החיים בזבל" בשלב הזה ישנו אוסף של אנשים שלרוב פרשו משבטים אחרים. דוגמאות לשבטים ברמה אחת הן כנופיות רחוב וקבוצות בבתי הכלא. האנשים בשלב הזה מאופיינים בגישה פסימית ויתנה

לפני כמה שנים שמתי לב שאני שותה מלא קפה ביום וגם אוכלת כל יום איזה שוקולד או משהו מתוק כזה ואיכשהו קיבלתי החלטה לשים לעצמי קצת גבולות עם זה. התחלתי קודם בלספור כמה כוסות קפה אני שותה ביום וזה הגיע למשהו כמו 6-7 כוסות, אז ירדתי ל-4 ויכולתי להישאר שם וזה היה בסדר, אבל הורדתי עוד אחד ל-3 ביום. איך נזכרתי בסיפור הזה פתאום? אין פה איזו פואנטה סביב הקפה, מצידי תשתו כמה קפה שמתאים לכם... נזכרתי בזה כי מתן Matan Kraushar שלח לי את התמונה הזאת, ששנינו לא יודעים מה המקור שלה ואז חשבתי על הרגע הזה שירדתי מ-4 ל-3 כוסות קפה ביום. זה לא כזה משמעותי באותו יום, אבל נגיד בשנה זה 365 פחות כוסות קפה שנכנסות אליי לגוף וזה כבר יותר משמעותי. או נניח אם אני אוכלת 4 קוביות שוקולד ביום ורוצה להתחיל בשינוי, אני יכולה להחליט להוריד קוביה אחת ביום.. אחת! ובשנה הורדתי 365 קוביות שוקולד! שינויים גדולים מתחילים בצעדים קטנים, אפילו ממש קטנים וכשמתמידים בהם האפקט יכול להיות ענק! שנה חדשה וזה, ועם כל הבלאגן סביבנו אני עדיין חושבת שזה הזמן להתמקד בשינוי או בשיפור באורח חיינו, במה שבשליטתינו.  מה השינוי הקטן הזה שבא לכם

אני אחרי שבוע חופש שאמנם היה אינטנסיבי עם המשפחה אבל איפשר לי גם לצלול עמוק אל עצמי ולבדוק קצת מה קורה שם. תוסיפו לזה שקראתי השבוע ספר של דיפאק צ'ופרה (כוחם של צירופי מקרים), כן ההוא מהמדיטציות בוואטספ של 21 יום לשפע וכל זה..  פלוס נכנסנו לחודש אלול, שלצד פוסטים של חדשות רעות יש ניצוצות של פוסטים עם משמעות הסליחות ושאר התכנים הקשורים להתבוננות עצמית בחודש הזה.. והנה ככה לצד ים, בריכה, קומזיץ ושאר הנאות שלא כוללות חו"ל, הגעתי לשבוע רוחני במיוחד. מה למדתי בשבוע רוחני כזה? התובנה שאיפיינה את השבוע הזה קשורה להבנה שכולנו מחוברים. אוקיי אני לא מחדשת לכם נכון? דיברנו על זה בקורונה ובעוד מלא הזדמנויות, אבל השבוע הבנתי את זה באיזה עומק אחר. הבנתי שכשמישהו מולי מעצבן אותי, מבאס אותי, מעורר בי גועל, עצבים.. כל הרגשות הג'יפה האלה, כן? מה שאני צריכה לעשות זה פשוט להיזכר בזה שהדבר המעצבן הזה באדם שמולי, זה קיים גם בי במובן מסוים, אחרת לא הייתי רואה את זה בו! תראו, זאת מהפכה, באמת, זה רעיון שאם כולנו איכשהו נבין אותו, זה לא רק שנתעצבן פחות, אלא שבאמת יהיו פה חיים הרבה יותר נהדרים, אפילו

השבוע הקשבתי להרצאה של זיו מנדל, מנכ"ל ג'ון ברייס על נטוורקינג (זאת ההרצאה ). שתי תובנות מעניינות שלקחתי מההרצאה:  1. הוא מדבר על נטוורקינג ככלי שמאפשר לממש את האחריות שלנו כמנהלים.  למה?  כיוון שכשאנחנו מקבלים משימה או פרויקט, אנחנו מקבלים איתה אחריות, אבל לא את כל הסמכות ולכן אנחנו נדרשים להניע אחרים, שבכלל אינם כפופים לנו, על מנת להצליח במשימות שלנו. הנטוורקינג הוא כלי מרכזי שמאפשר לנו להצליח בזה. 2. התובנה השנייה המעניינת היא שהנטוורקינג היא עבודה חשובה ולא דחופה והיא בגדר תשתית לעבודה משותפת אפשרית בעתיד.  זאת תובנה סופר משמעותית כי היא בעצם מדגישה כמה חשוב ליצור חיבורים עם קולגות ואנשים בכלל כדי ליצור תשתית כמה שיותר רחבה שתהיה פוטנציאל לקידום אינטרסים עתידיים.  נטוורקינג לא מתעסק באיזו טובה מיידית שאני רוצה לבקש ממישהו אחר, לכן היא מחייבת אותנו להיות קודם כל קשובים ומתעניינים במי שעומד מולינו, להיות כאלה שמחפשים דווקא איך לעזור לאחרים.  הדבר המהותי בנטוורקינג הוא קודם כל מה אני מעניקה ונותנת, ולא מה אני מקבלת! המחויבות בנטוורקינג נוצרת כאשר אני פשוט מעניקה, זאת החוכמה ב

את ענבל צח פגשתי לראשונה בערך בגיל 23, אנחנו מדברים פה על לפני 18 שנים!! היא הייתה ועודנה כוכבית בשבילי, כי הכינוי שלה כשהכרתי אותה באופן וירטואלי כלל כוכביות. זאת תקופה שבה גיליתי מחדש את חיי גיל ההתבגרות שלי. מכיוון שבצעירותי הייתי שחיינית והשקעתי את כל כוחי וילדותי בבריכה לא חוויתי חוויות כמו פסטיבל ערד, מוזיקת רוק ישראלית ושאר היופי החבוי בעולם הזה. זה הגיע הרבה יותר מאוחר רק בטיול הגדול בניו זילנד ואוסטרליה, שם לראשונה התאהבתי בפורטיסחרוף ובמיוחד בברי שהמוזיקה שלו פשוט הקסימה אותי. כשחזרתי לארץ חיפשתי הופעה וכך הכרתי את "הפורום של ברי סחרוף", שם הכרתי את כוכבית.  היינו חבורה של 20-30 ילדים.. כן גיל 15-24 זה ילדים, שכל מה שחיבר בנינו היה אהבתינו לברי ולמוזיקה שלו. בלי להבין יותר מידי במנהיגות, פעלנו לפי גישת המורכבות במנהיגות שבה אין מנהיג או מנהיגה אחת, אלא המנהיגות מתפזרת בקבוצה ומתקיימת דרך הקשרים הבינאישיים בנינו. ביחד ארגנו מערך הסעות להופעות, מפגשים שלחלקם ברי בעצמו הגיע, ניתוחי שירים, שיחות עומק על מוזיקה, ואפילו הופעות פורום שכללו מערך שלם של תיאום מקום, רשימת שיר

השבוע יצא לי לעבוד עם האחת והיחידה - עירית סטרלינג על פודקאסט חדש בנושא אמון ( הפודקאסט מפורסם כחלק מסדרת פודקאסטים של חיל האוויר, חפשו "חיל האוויר On Air"). הנושא של אמון הוא אולי הנושא הכי "בוער" עכשו בעיני, ברמה אישית, הארגונית, החברתית, המדינית.. לצערי האמון הפך להיות מצרך חסר בימים אלו. אבל, על אמון דיברתי בפודקאסט שכאמור אותו תשמעו בשבוע הבא. היום אני רוצה לדבר על ביטחון פסיכולוגי, שזה מושג שעירית חיברה לי אותו לאמון בצוות.  למונח ביטחון פסיכולוגי בקבוצה ( psychological safety ) נחשפתי לראשונה דרך עולם הלמידה דווקא. אז מה זה בכלל ביטחון פסיכולוגי?  הביטחון הפסיכולוגי הוא האמונות המשותפות של חברי הקבוצה לגבי מידת הביטחון שיש להם ללקיחת סיכונים בינאישיים. מחקרים שעסקו בלמידה בארגונים מראים שתחושת ביטחון פסיכולוגי משפיעה על אפקטיביות הלמידה ( Edmondson, 1999 ).  זה אומר שככל שיש יותר תחושת ביטחון לשתף, לדבר בכנות ובפתיחות זה סימן שיש יותר אמון בקבוצה וככה גם הלמידה וגם האפקטיביות והתוצאות עצמן של הצוות גבוהות יותר. אמון הוא מצרך כל כך חסר בימים אלו, כי באוויר י

הספר "מנהיגות" של רודולף ג'וליאני הוא ספר ביוגרפי על מנהיג, ראש עיריית ניו יורק לשעבר, שאירוע הפיגוע במגדלי התאומים הוא האירוע הטראומטי שדרכו יצא לרובינו להיחשף אליו. בספר מתאר ג'וליאני מספר עקרונות מנהיגותיים שהובילו אותו להצלחות חסרות תקדים בעיקר בהתמודדות עם הפיגוע ולפני כן בהורדת אחוזי הפשיעה בעיר. הספר מפרט עקרונות מנהיגותיים שהובילו אותו בדרכו ואני רוצה להאיר שלושה עקרונות מרכזיים שיכולים לשמש אותנו בדרכינו המנהיגותית ויכולים להיות אבן בוחן להערכת מנהיגים ומנהלים - בעבודה, בספורט, בפוליטיקה. איפה שאתם תבחרו. העקרון הראשון הוא הקיפו את עצמכם באנשים טובים. השקיעו מחשבה ובידקו מספר מועמדים לכל תפקיד. האנשים שאיתכם הם מפתח מרכזי בדרך להצלחה. להיות בתפקיד מנהיגותי משמעותו להסכים להיות בענווה, לבדוק מהן נקודות החולשה העצמיות שלנו ועל פיהן (!) לבחור אנשי צוות בעלי נקודות עוצמה שישלימו אותנו. האם כך פועלים המנהיגים סביבכם? האם כך אתם פועלים? העקרון השני והמשמעותי ביותר בעיני הוא: גבשו לעצמכם אמונות ושדרו אותן. במנהיגות לא בהכרח נדרשת הסכמה כללית מאחורי כל פעולה ש

הזדמן לי להעביר הרצאה חדשה שאף פעם עוד לא העברתי בנושא מנהיגות כריזמטית. מסוג המודלים שאינם הכי חדשניים כן? ועדיין מצאתי שיש המון מה ללמוד מהמנהיגות הכריזמטית וכמה א פשר לקחת ממנה ליום יום שלנו, במיוחד בארגונים ובעסקים. המחקר הכי מדליק בעיני בנושא הזה הוא של ג'ון אנטונאקיס שמראה בבירור איך כריזמה שווה כסף!  ושהערך שלה יכול להיות כלכלי! המחקר בדק כמה תרומות אוספים עובדים לאחר שקיבלו נאומים שהיו נטולי או בעלי מאפיינים כריזמטיים: קבוצה 1 קיבלה נאום *ללא* מאפיינים כריזמטיים ו*ללא* תגמול כספי מיוחד לעבודת גיוס התרומות. קבוצה 2 קיבלה גם היא נאום *ללא* מאפיינים כריזמטיים אך בניגוד לקבוצה 1 היא *תוגמלה* כספית על כל גיוס תרומה. קבוצה 3 קיבלה נאום *כריזמטי* ו*לא* קיבלה תגמול כספי על גיוס התרומות. איזו קבוצה גייסה יותר תרומות? מה שמדהים זה שקבוצות 2 ו-3 הגיעו לביצועים דומים וגבוהים לעומת קבוצה 1. המסקנה המוחצת היא ששימוש בכריזמה הביא לערך כלכלי זהה לזה של תגמולים כספיים על ביצועים ללא הכריזמה.  אז אפשר לומר שכריזמה שווה כסף! יופי, עכשו אתם בטח אומרים שאחלה שכריזמה שווה כסף, אבל כריזמה זה

לבחירתכם לקרוא או להאזין כשיצאה הסדרה על מייקל ג'ורדן בנטפליקס היה לי ברור שאני חייבת לצפות בה - פשוט מהטעם של אהבתי לכדורסל, למייקל ג'ורדן האגדי, לשיקגו בולס, לזיכרונות כילדה שכל כך אהבה לצפות במשחקי כדורסל (אהבה חזקה שמלווה אותי עד היום – יאאאלה הפועללל!!!). בחמש הדקות הראשונות של הפרק הראשון הבנתי שיש כאן עוד משהו.. יש לי הזדמנות מדהימה לנתח ביוגרפיה מנהיגותית מזוויות שונות בתוך הארגון הזה שנקרא שיקגו בולס. זה מתחיל כמובן ממייקל עצמו כמנהיג הקבוצה, ממשיך בפיל ג'קסון שהוא מאמן אגדי בפני עצמו ומעניין להבין את המנהיגות שלו לצד סופרמן כמו מייקל, פיפן כסוג של שחקן בצילו של מייקל, רודמן שהוא דמות ביזארית, ג'רי קראוס הג'נרל מנג'ר ויחסיו העכורים עם מייקל, הוריו של ג'ורדן...כל כך הרבה זוויות מנהיגותיות מעניינות בסדרה אחת. בתוך כל בליל הספורט, הפוליטיקה, האינטרסים, הכסף, הכבוד, התככים, המוניטין והמנהיגות, היו איזה 3.5 דקות בסוף הפרק השביעי שתפסו אותי יותר מכל הסדרה עד כה. 3.5 דקות שבהן הבנתי עד כמה מנהיגותו של מייקל היא אותנטית, עד כמה התנהגותו ברורה לו,

לבחירתכם לקריאה או להאזנה:  https://summurai.com/Summyboard/leadership-by-hila/?Summyid=91231 פסח בפתח ואני מנסה לחשוב מה אפשר ללמוד ממנהיגותו של גדול המנהיגים של בני ישראל -משה רבינו. ד"ר מיכה גודמן, דוקטור למחשבת ישראל כתב על כך מאמר בשנת 2007 ואני רוצה להביא לכם את תמציתו. לדמותו של משה רבנו יש מקום מרכזי במסורת שלנו, יחד עם זאת, הבחירה של אלוהים במשה למנהיג מעוררת שאלות, מכיוון שמשה חורג מדפוסי האישיות הקלאסית של המנהיג הכריזמטי. על פי גודמן, למנהיגים גדולים, דוגמת צ‘רצ‘יל ובן-גוריון, יש סדרה שלושה מאפיינים: המאפיין ראשון הוא שמנהיג שאינו מאמין בכוח שלו לא יזכה באמון של הציבור. השני הוא שהאמון של המנהיג בחזון שלו מדביק את הציבור וסוחף אותו. השלישי הוא שמנהיגים קלאסיים מכירים את כוחה של השפה ואת סודות הפעלתה. הדיבור הוא הכלי החזק ביותר העומד לרשותם של המנהיגים. באופן מפתיע, ה - מנהיג [בה“א הידיעה] של ההיסטוריה היהודית אינו עומד באף אחד מן הקריטריונים הללו. קודם כל, משה מנסה להתנער מהתפקיד המנהיגותי שניתן לו וטוען שהוא לא מתאים לו, הרושם הראשוני שאנחנו מקבלים על

בשנות ה- 80 התפתחה תפיסה לפיה ניתן להצביע על שני טיפוסים מרכזיים הקשורים למוטיבציה או למוכוונות של אנשים בנוגע לעשייה שלהם: מוכוונים ללמידה - Learning goal orientation מוכוונים לביצועים – Performance goal orientation אנשים המוכוונים ללמידה ניגשים לביצוע משימה במטרה ללמוד משהו חדש או לרכוש יכולת חדשה. הם יחפשו אתגרים חדשים ויתייחסו לכישלון כאל הזדמנות ללמידה ולהתפתחות. לעומתם, מוכווני ביצועים יתפסו את היכולות שלהם כיכולות קבועות שלא ניתנות לשינוי, הם יתייחסו למשימות כאל הזדמנות להביא לידי ביטוי את היכולות הקיימות בהם ולכן יעדיפו משימות או אתגרים מוכרים שהסיכוי להיכשל בהם הוא קטן. מחקרים הראו שאנשים בעלי אוריינטציה ללמידה יגיבו לאתגרים באופן חיובי וככל שהמשימה יותר מאתגרת, כך היא מהווה עבורם הזדמנות טובה יותר לרכוש יכולות חדשות. מנהיגות בהקשר הזה מכילה היבטים של לקיחת סיכונים, של מתיחת היכולות, בחינתם, עמידה מול קצה תהום ולפעמים קפיצה אל תוך התהום מתוך אמונה שהכנפיים ייפרסו ובמקום נפילה תהיה תעופה. אם אתם מאמינים שהיכולות שלכם לא ניתנות לשינוי - חישבו שוב. מה בחודש האחרון עשינו