המרדף אחר צמצום הפער בין המצוי לרצוי
במשך כל חיי חייתי את הפער שבין המצוי לרצוי. זה פער שכולנו חיים אותו במידה כזו או אחרת..
אני רוצה לישון אבל יש בית ספר/עבודה אז אני קמה, אני רוצה סושי אבל אוכלת טוסט, אני רוצה לשחות יותר מהר או יותר רחוק אבל אני עדיין לא שם וכשאני מגיעה לשם נוצר פער חדש עם יעד חדש שאני כבר רוצה להשיג.
יש עוד אלפי דוגמאות, על פערים בבריאות, בכסף, באופן החינוך של הילדים שלי, במשובים שאני מקבלת, באיך הצגתי בדיון, באיך פיתחתי את הקורס, באיך עוברים הימים, באיך הרגשתי.
יותר מדויק??
איך משהו יכול להיות יותר מדויק? מדויק הוא מדויק, הוא בדיוק מה שהוא- מדויק. אין יותר או פחות ממנו ובמילא הכל מדויק בחיים (גם הטעויות והכמעט והבערך שלנו).
הפער הזה בין המצוי לרצוי יכול להיות מאוד מתסכל, שהנה אני כאן למרות שאני רוצה, או כבר צריכה בקצב שלי להיות שם..
אבל אני עדיין לא שם והעדיין הזה היה מכאיב לי, מתסכל אותי.
הסיבה שנוצר הכאב היא שחשבתי (באופן לא מודע) שאם אני אהיה מתוסכלת מהפער הזה, אם הפער יכאיב לי, אני אפעל טוב יותר כדי לצמצם אותו.
הנה הטעות. התסכול או הכאב רק התעצמו, כי תמיד יש פער אז תמיד יש תסכול, ואז נוצר עוד פער בין התסכול והכאב לבין איך שאני רוצה להרגיש- נינוחות, רוגע ושלווה. וזה כבר פער עוד יותר כואב.
השבוע הנחתי סדנה וראיתי את הפער הזה בי, כל כך מוכר, בין איך שאני מנחה לבין איך שהייתי רוצה להנחות או להיות בנוכחות בהנחיה. רק שהפעם במקום שהפער הזה כל כך יבאס ויכאיב, הוא התחלף בהתרגשות. בהתרגשות שאני יודעת לאן זה אני רוצה שזה יתפתח ויתקדם, בהתרגשות שזה יגיע, בהתרגשות אפילו על עצם הפער, כי הוא מסמל את הדרך שעברתי עד כה ואת הדרך שעוד מצפה לי בהמשך. הוא מסמל את הצמיחה, את ההתרחבות, את ההעמקה, את מי שאני.
אנחנו מונעים מכאב או מעונג, שנים איפשרתי לעצמי להיות מונעת מכאב, במידה מסוימת זה עבד, הגעתי ליעדים, השגתי הישגים. אבל שילמתי מחיר של כאב ותסכול תמידי שהוא מחיר כבד ביותר שרק מגדיל את הפער בין המצוי לרצוי.
עכשו מתבססת בי ההבנה שאני יכולה לבחור לנוע יותר מתוך עונג, מתוך רצון והתלהבות ותשוקה
יש לי הרגשה שההישגים והיעדים יגיעו יותר בקלות ככה (או שלא, זה לא משנה)
זה פשוט כל כך הרבה יותר נעים ומרגש לחיות ככה
בתמונה סנפשוט של סדנה למדריכי טיסה בחיל האוויר
תגובות
הוסף רשומת תגובה