האם להשקיע בעבודת צוות או בטאלנטים?
לפני כמה עונות, פ.ס.ז' הייתה אחת הקבוצות הכי נוצצות בעולם, היה לה את מסי, אמבפה וניימאר – שלישיית כוכבים מהגדולות שנראו על מגרש אחד. אבל עם כל הטאלנט הזה, הם לא הצליחו להגיע לגמר ליגת האלופות.
השבוע זה קרה – בלי אף אחד מהשמות הגדולים ההם. עם קבוצה "פחות נוצצת", פ.ס.ז' ניצחה את ארסנל והעפילה לגמר ליגת האלופות.
אז מה השתנה?
המאמן לואיס אנריקה יצר קבוצה שבה כל שחקן יודע את מקומו, מחויב למשימה משותפת, ומבין שהוא לא יכול לנצח לבד. כל שחקן מתואם עם מי שסביבו, כל תנועה על המגרש נעשית מתוך הבנה של המערך כולו.
זה לא סיפור על חולשה של היריבה או מזל חד-פעמי. זה סיפור על תהליך, שיוצר אמון הדדי, ועבודה קבוצתית עמוקה שמייצרת סנכרון – כזה שלא ניתן לקנות בכסף.
ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה על ארגונים? כמה פעמים ראינו צוות עם אנשים מבריקים שלא מצליח להגיע לביצועים טובים בגלל מלחמות אגו וקונפליקטים?
וכמה פעמים קבוצה "רגילה" מצליחה לייצר פריצות דרך, רק כי האנשים בה מחוברים, מקשיבים, מסונכרנים ונותנים מקום זה לזה?
בדיוק כמו על המגרש – גם בארגון, אין תחליף לעבודה קבוצתית אמיתית. לא כזו שמתבססת על אגו או תחרות פנימית, אלא על חיבור אנושי, הקשבה, תרבות של שיתוף והובלה שמחזיקה את כולם בכיוון משותף.
היה לי פעם מפקד שזיהה את הצוות שלו כחובבי ספורט וכדורגל, הוא השתמש בזה והקפיד להזכיר לנו שזה לא משנה מי מכניס את הגול, מה שמשנה זה שהכדור נכנס לשער.
הבעיטה האחרונה שמייצרת גול נובעת מכל כך הרבה פעולות קטנות וחכמות של שחקנים, אימונים ואנשי צוות שתורמים לכך שברגע האמת הכדור ייכנס לשער. אהבתי את המטאפורה אז, ואני מתחברת אליה גם היום.
אפשר לקנות טאלנטים, אבל אי אפשר לקנות סנכרון, אמון ותרבות. זה נבנה, לאט ובהתמדה – וזה מה שמביא את הניצחונות הגדולים באמת.
תגובות
הוסף רשומת תגובה