הדרך לאיזון עוברת בשאלת המאזניים
פוסט לאנשים שמרגישים ש-WLB (איזון בית עבודה) זה רק כשנגיע לפנסיה..
אנשים שונים שפגשתי השבוע בסיטואציות שונות דיברו על הפער בין איך שהם רוצים להתנהל ולחיות ביום יום, לבין איך שזה קורה בפועל.
פגשתי מנהל שמדבר על הרצון שלו להיות יותר בבית, אבל עומס ולחץ העבודה "מושכים" אותו שעות ארוכות במשרד.
פגשתי גם מנהלת שרוצה להשקיע בעצמה, בילדיה ובהוריה אך מוצאת את עצמה עובדת עד השעות הקטנות של הלילה על מצגות, דיונים ומשימות שהיא "חייבת" לסיים.
כדור השלג הזה הולך ומתעצם ואנשים מרגישים שפשוט אין להם את הכלים ואת היכולת לשנות את המצב, זה פשוט חזק מהם.
המחירים שהם משלמים הם עצומים- רגשות לא נעימים כמו תסכול, אכזבה, תחושה שהם פוגעים ונפגעים, מחירים בריאותיים ונפשיים, קונפליקטים במערכות יחסים ועוד.
השאלה המעניינת שאפשר להציג במקרים כאלו היא מה מונח על כף המאזניים בצד השני של ההתנהגות? כלומר מה אני ארוויח ומה אני אפסיד אם *לא* אשאר שעות על גבי שעות במשרד? אם אצא מוקדם? אם אעשה סוף סוף את הבדיקה הרפואית שאני דוחה כל שבוע? אם אקח יום חופש בשבוע הכי לחוץ? אם לא אגיע לדיון עם המנכ"ל?
במרבית המקרים התוצאה במציאות היא שזה לא יהיה סוף העולם, הרי רק לפני שנה זה היה מאוד לגיטימי להיכנס ל-7 ימי בידוד ופשוט ברגע אחד להתנתק מהכל, אז ברור שזה אפשרי.
ועדיין, המחשבה הראשונה שיכולה לעלות לנו בראש היא: "לא! אין מצב! אני לא יכולה."
אז קודם כל כן, אני יכולה, רק שיש לזה מחיר. מה המחיר?
אולי יעריכו אותי פחות, או יכעסו עליי, או לא יהיו מרוצים ממני, אולי מישהו בעבודה ייפגע ממני וכדומה.
והנה המאזניים:
בצד אחד אני יכולה לעבוד שעות ויש לזה מחיר ומציאות חיים שאנשים רבים חווים היום, מציאות מבאסת ביותר, מחיר שלעיתים אנחנו כבר מכריזים עליו שהוא כזה שאנחנו כבר לא רוצים לשלם אותו.
בצד השני יש מחיר של תחושה מאוד לא נעימה (ואצל כל אחד מאיתנו היא יכולה להיות מעט שונה), מחיר שארגיש כשלון, אכזבה, חסרת ערך, פגיעה, פחד ממשהו שיקרה.
מה אתם מעדיפים??
אני מזמינה אתכם להתחיל לשאול את עצמכם- מה זה הדבר הזה בצד השני שכל כך קשה לי להרגיש ושבגללו אני אולי "מקריבה" את עצמי ומשפחתי? האם הוא באמת כזה נורא? מה אם אתן לעצמי להרגיש עד הסוף את ההרגשה הזו שאכזבתי, שפגעתי, שנכשלתי? האם אוכל רק לנשום שם ולתת לזה להיות? האם אוכל להתמקד ברווח המשפחתי והאישי שנוצר?
בסופו של דבר כנראה שעדיין נהיה מוערכים והכל יהיה בסדר, המחיר ה"גדול" הוא באיך זה ירגיש לנו בפנים, וזה מרגיש נורא. את הנורא הזה אני מזמינה אתכם להרגיש, בעיקר כדי להבין שהוא לא באמת כזה נורא, ושהוא משחרר, ומחזק ופותח מרחבי בחירה ועשייה חדשים.
אני כאן אם אתם מרגישים שאתם זקוקים לעזרה או דחיפה קלה בנושא
בהצלחה!
תגובות
הוסף רשומת תגובה