למה לפעמים להציל אחרים זה מזיק יותר מאשר מועיל?
"לעיתים קרובות קל יותר לקפוץ ולהציל אנשים מאשר לעמוד מן הצד ולראות אותם עוברים דרך שיעורים קשים ולפעמים כואבים", עצמה אישית דרך מודעות, עמוד 119, סאנאיה רומן
היכולת לסמוך על אנשים שהם מסוגלים, שהם יצליחו, שהם יתמודדו, שהכאב והקושי לא יפילו אותם, לא יקריסו אותם, זו יכולת מנהיגותית, כזו שבאה לידי ביטוי במרחב ההורי, החינוכי, הניהולי, הפיקודי.
ההיחלצות שלנו לסייע לאלו שאנחנו כל כך אוהבים, לעיתים נובעת מהצורך שלנו, שלא נאמר מהקושי שלנו לעמוד בחוסר האונים ובמצוקה שיש באחר. אנחנו אומרים לעצמינו שזה בעצם לטובת האחר, משכנעים את עצמינו שאנחנו חייבים לסייע, לעזור, שאין ברירה אלא להיות שם בשבילו/ה ולעיתים לא שמים לב בכלל למשהו חשוב.
אנחנו לא שמים לב שאנחנו קופצים ומצילים, גם במקומות שבהם כלל אין סכנה, או שהאחר מסוגל, ואולי אפילו היה רוצה להתמודד.
במרחב המנהיגותי (למשל כהורים, כמורים וכמנהלים) לעיתים גם כשהכפיפים לנו היו רוצים בעזרתנו, לעיתים נכון דווקא לתת להם להתמודד לבד.
ערכים של נתינה, עזרה לזולת, אכפתיות, משפחתיות, קהילתיות ועוד, הם כמובן חיוביים מאוד, אבל עשייה מתוך צורך שלנו, לכאורה בשם הערכים האלו, היא רק כיסוי על הפחד העמוק שמתוכו אנחנו פועלים.
שאלו את עצמכם איפה אתם רוצים ללמוד לנשום לתוך המצוקה, חוסר האונים והקושי שיש באחרים?
האם אני חייב/ת לסייע או שדווקא עדיף הפעם לתת להם להתמודד לבד?
האם יש בתוכי מרחב בחירה אמיתי לבחור האם לעזור או לא? אם התשובה היא שאין מרחב כזה ו"אני חייב/ת", זה סימן לכך שייתכן ואני במקום של נתינה מתוך קושי או מצוקה שלי יותר מאשר קושי או מצוקה באחר.
תגובות
הוסף רשומת תגובה