הדלת לא תמיד נעולה

 

לפני כשנתיים סיימנו תהליך פיתוח מנהלים בחברת בלובירד הנהדרת. ידענו שזו נקודת סיום, אבל גם נשמר הקשר ונשאר חיבור.

ובכל זאת, כשהגיעה מהם פנייה מחודשת אחרי תקופה של שקט – זה עשה לי ממש נעים בלב.

היה בזה משהו שמזכיר שהקשרים האמיתיים לא נחתכים ברגע, ושהדלת – גם אם היא סגורה זמנית – לא באמת ננעלת.

זה חידד לי תובנה שאני פוגשת בעבודה עם מנהלים בארגונים, תבינו אותה דרך הסיפור הבא.

ליוויתי מנהלת שהתמודדה על תפקיד סמנכ"לית בארגון שבו היא עובדת ושאותו היא מאוד אוהבת.

בעיניה, זה היה צומת דרכים – היא סברה שאם היא לא תתקדם, זה סימן שצריך לעזוב וזה היה חלק מהדילמה שלה האם בכלל להתמודד, כי כאמור היא אוהבת מאוד את החברה.

היא התמודדה והייתה קרובה, אבל לא קיבלה את התפקיד, ולמרות החשש הגדול – הארגון השאיר לה את הדלת פתוחה.

ההנהלה ראתה את הערך שבה, רצו בה, והקפידו לשדר לה שהם ישמחו שתישאר.

וכך היה – היא נשארה, מתוך בחירה, מתוך הבנה שגם בלי הקידום, יש לה מקום משמעותי בארגון.

כמה פעמים אנחנו מאמינים שאם יצאנו – אין דרך חזרה? שאם התפטרנו, אין סיכוי שיקבלו אותנו שוב. שאם השתחררנו מהצבא, זה גמור ואין לנו יותר מקום במערכת. ואם התקדמנו – לחזור אחורה זה סוג של כישלון.

אבל האמת היא שמנהלים וארגונים חכמים יודעים לראות מעבר לתפקיד את האנשים, ולפעמים, דווקא הבחירה לחזור – היא הצעד האמיץ והמדויק ביותר.

אז אם יש מקום, תפקיד או קשר שאליו אתם מתגעגעים – תנו לעצמכם רגע לבדוק, אולי הדלת מעולם לא באמת נסגרה...