מנהיגות ואהבה

"הפעלת מנהיגות היא דרך להעניק משמעות לחייכם באמצעות תרומה לחייהם של אחרים. בצורתה הטובה ביותר, מנהיגות היא מאמץ של אהבה." (רונלד א.חפץ ומרטי לינסקי, מתוך "מנהיגות במבחן", עמ' 238).

בבסיסה של מנהיגות טובה ואמיתית שוכנת האהבה - היכולת הבסיסית של מנהיג/ה לאהוב את האנשים הכפופים לו/ה (וגם את העמיתים והמנהלים), לזהות את נקודות החיבור, להפריד בין האישי והמקצועי, ועל אף שיש אי הסכמות, לדעת לקבל באמת את האחר ולצעוד איתו ברגישות ובנתינה אינסופיות.

עכשו תחזרו לציטוט שלמעלה ותקראו את ההמשך המדהים שלו:

"הזדמנויות למאמץ כזה חוצות את דרככם מידי יום ביומו, אבל בשל הצלקות שצברנו בחיינו, אנחנו יודעים שנטילת ההזדמנויות הללו דורשת אומץ לב."

מנהיגות שמונעת מאהבה, כלומר מקבלה ללא תנאי ומנתינה אמיתית, לא (רק) בשביל לקבל תוצאות ארגונית, אלא כדי לתת בשביל לתת, היא כנראה זו שתניב את התוצאות הארגוניות שכמנהיגים אנחנו הכי נרצה לקבל.

זה פרדוקס כזה שצריך לשחרר, להבין שבבסיס המנהיגות נמצאת קודם כל הנתינה - ההשקעה בפיתוח של האחר, לעיתים מבלי לצפות לתוצאה או לנתינה בחזרה, ולכן, בין השאר, היא דורשת אומץ, כי יש בה סיכון.

נתינה כזו, שמשוחררת מהפחד של "מה אם לא אקבל מהעובד/ת שלי את התוצאות שאני רוצה בחזרה" היא זו שכנראה תוביל בדיוק לתוצאות שרציתי, ואף מעבר למה שציפיתי.