מי אני אהיה בלי ההרגלים האוטומטיים שלי?

מי אני אהיה בלי הפחדים/הדפוסים/ההרגלים האוטומטיים שלי?

אני זוכרת שכשסיימתי סדנה שהייתה מאוד משמעותית עבורי, אחד המשתתפים שהיה איתי בסדנה וראה עד כמה היא הייתה משמעותית בשבילי שאל אותי:

"מי את תיהי הילה בלי כל הפחדים או הדפוסים האלו שיש בך? בלי הדברים שהרגשת שאת תמיד חייבת לעשות, שהם ההרגלים האוטומטיים שלך..

את לא מאבדת את ה*זהות* שלך אם את עכשו מסירה את כל הדפוסים וההתניות והצרכים האלו שיש בך?"

קודם כל עצם השאלה מביעה הבנה שאפשר לשנות הרגלים ודפוסים ושהמשפט "כזאת אני" הוא לא נכון. הרי לא נולדנו יסודיים, אחראיים, זהירים, פזיזים, עוזרים לאחרים, תאווי שליטה, מכורים למסך וכו'...

בסדר יש DNA בסיסי אבל זה די ברור שאת רוב ההתנהגויות למדנו בדרך או שיותר גרוע, איפשהו בדרך שמנו לב שהן פשוט יוצאות מאיתנו בלי שליטה, כי מקורן בחשש ממשהו ועם חשש לא נולדים, חשש או פחד זה משהו שלומדים מהחיים.

אני למשל גדלתי עם אחות תאומה, באותו בית, עברנו באותו בית ספר, באותה כיתה, ואפילו שעברנו את אותה הדרך, כל אחת מאיתנו סיגלה התנהגויות שונות (בסדר יש גם דמיון אבל זה לא זהה).

אז השאלה מי אני אהיה אם לא אתנהל בעולם כאילו כולם חייבים לאהוב אותי כל הזמן, או כדי למנוע איזה אסון שמסתתר תמיד מאחורי הפינה, או כדי להימנע מקונפליקט שאני כל כך לא רוצה שיתרחש, או כאילו הכל חייב להיות מסודר, מתוזמן ומאורגן או... תבחרו מה מתאים לכם.

התשובה היא שסוף סוף אני אוכל לבחור מי אני אהיה, שזה כבר לא יהיה מחוסר ברירה כי "כזאת אני", אלא מבחירה שיש בה הבנה וקבלה של המחירים ושל המשמעויות ושאני מוכנה להם בלב שלם.

מי אני בלי הפחדים שלי? האמת שזאת האני שמבינה שהחיים הם מבחר אינסופי של אפשרויות שרק מחכה שאבחר מה לקחת, שמבינה שכל בחירה תהיה בסדר, שכל החלטה מקובלת, כל עוד החלטתי אותה עם ההילה הזאת, ולא עם ההילה שמחליטה מתוך ההרגל האוטומטי או הפחד.