למה אנשים חסרי אונים ממשיכים לבחור במנהיגות שמשמרת את חוסר אוניותם?

האם אנשים חסרי אונים ממשיכים לתמוך במנהיגות שמשמרת את חוסר אוניותם?

איימי קאדי כותבת בספרה "נוכחות" שאנשים שחשים חסרי אונים מבחינה חברתית תלויים מעצם הגדרתם באנשים חזקים שיובילו אותם.

העניין הזה גורם למי שחש עצמו (במודע או שלא במודע) כ"חלש", לתמוך במערכות שנתפסות על ידו כחזקות ולעיתים דווקא הן - לא הוגנות ומשמרות את החולשה של מי שתומך בהן.

בארצות הברית נמצא מתאם בין חולשה כלכלית לבין תפישת הלגיטימיות של סדר היום הפוליטי שרק מגביר את חולשתם של משתתפי המחקר.

הממצאים האלה מנוגדים לאינטואיציה כי ברור שהאינטרס של ה"חלשים" לא אמור להיות תמיכה במערכת שמשמרת את חולשתם.

אלא שבפועל דווקא חוסר האונים שלהם גורם לכך שאותם אנשים ימשיכו לתמוך במנהיגות הנתפשת על ידם כחזקה, וחוזק זה משהו שהם מחפשים כדי להתמודד עם חוסר האונים שלהם...וזה כמובן לא עוזר להם.. כי המנהיגות הזאת רק משמרת את החולשה שלהם.

אז מה המטרה של הפוסט הזה? אני חושבת שבעיקר להעלות מודעות ולשאול את עצמינו איזו מנהיגות (חברתית, פוליטית, ארגונית, קהילתית) אנחנו רוצים ולמה דווקא אותה.