מונהגים שנותרים ללא מנהיג

 

בשנת 1995 אני הייתי בת 16 בערך וכל מה שעניין אותי היה המעמד החברתי שלי בכיתה ובשכבה בביה"ס.

אבל במוצ"ש ההוא אני זוכרת שהרגשתי שלקחו לנו את המנהיג ונורא פחדתי מה יהיה עכשו, מה יהיה איתנו ומי יוכל להחליף אותו.

כבר אז כנראה שהזוית המנהיגותית עניינה אותי, אבל היא עניינה אותי ברגש, הרגשתי שבלי מנהיג אנחנו אבודים.

עם השנים נחשפתי לסיפורים, בעיקר צבאיים, שכוללים אובדן של מנהיג, למשל של מפקד בקרב ואיך מתוך ההלם ממשיכים לתפקד.

עניין אותי למשל מי האדם ש"תופס את הפיקוד" ברגעים האלו ומה מניע אותו לעשות זאת, כשברור שהתגובה הריאלית והטבעית היא פשוט להיות בהלם מהסיטואציה.

את תא"ל במיל' מיקי בר הכרתי ממש לא מזמן, במסגרת פרוייקט כתיבת ספר על מנהיגות בחיל האוויר. הסיפור המעניין שלו (אחד מהם..) הוא על כניסתו לתפקיד מפקד בסיס פלמחים אחרי תאונה שבה נהרג מפקד הבסיס שמואל אלדר ז"ל.

ככה, נכנס בלי חפיפה אחרי מפקד נערץ שנהרג בטיסת אימון.

דרך הסיפור שלו למדתי איך אפשר דווקא לצמוח מתוך השבר, הכאב וההלם.

נקודות של משבר במנהיגות הן כואבות, מאוד, יש בהן עצב גדול על אובדן ולעיתים הן ממש מייאשות.

אבל אותן נקודות בדיוק יכולות להיות גם נקודות צמיחה מאוד גדולות, נקודות מפנה. בוודאי אצל המנהיג החדש אבל גם עבור המונהגים שלמרות הייאוש נוכחים לראות שהנה, אפשר לצאת מזה ולצד הזיכרון לצמוח.

אני מאמינה שהיכולת ליצור את הצמיחה מתוך המשבר גם היא מתרחשת בזכות המנהיגות.

בשונה מבעבר, המנהיגות היום היא לא בבעלותם הבלעדית של המנהיגים הפורמליים. היא בידיים של כולנו בעצם, היא בקשרים ובממשקים, היא במנגנונים, היא בקבוצה, היא בבית, בעבודה ובקהילה והיא זמינה לשימוש אצל כולנו.

הייתי רוצה שנעשה בה שימוש חכם.

לא משנה לאיזה צד פוליטי אתם משתייכים ואפילו לא משנה לאיזה דרג ניהולי או ארגוני או קהילתי ואפילו זוגי או הורי אתם שייכים, ממש בא לי שתשתמשו במנהיגות בשביל להרגיע ולקבל גם את מי שאתם לא חולקים איתו הסכמה.

התמונה מתוך ויקיפדיה