איך מנתקים את הרגש מהמנהיגות ומהניהול?
איך מנתקים את הרגש מהמנהיגות ומהניהול?
אז נשאלתי את השאלה הזאת, למשל איך מתמודדים עם הרגש שעולה כשלקוחות מתלוננים? איך לא מתעצבנים מזה ולא נהיים רגשיים או מטולטלים מזה?
אז קודם כל זאת שאלה מעולה והתשובה שלה היא תמצית המנהיגות בעיני, ולא, לא מתנתקים מהרגש, ההפך, דווקא מתחברים אליו.
בואו ניקח דוגמה
נניח שלקוח מתלונן על השירות שקיבל ואני כמנהלת עשיתי מאמצים מטורפים מאז שנכנסתי לתפקיד כדי שהשירות ישתפר, והוא אכן השתפר! ועדיין הלקוח או הלקוחה המעצבנים האלו מתלוננים, יכול להיות אפילו שלא בצדק וזה מ ט ר י ף לי תצורה.
איך מתמודדים?
ראשית, סביר להניח שמתעצבנים, לוקחים אצבע ומפנים אותה החוצה באופן מאשים כלפי אותו לקוח. למה? ככה, כי ככה אנחנו רגילים, כי זה קל, כי זה יותר נוח וכי אולי הוא באמת אשם!
בספרות קוראים לזה מיקוד שליטה חיצוני.
יופי עכשו כשסיימנו להאשים כלפי חוץ, בואו נבדוק - זה עזר לנו?
בדרך כלל לא, אולי נרגיש קצת יותר טוב עם עצמינו אבל סביר שהלקוח הזה או אחרים שיתלוננו, יעצבנו אותנו וימשיכו בתפיסה שלנו להיות "אשמים" וככה לא נתקדם לשום מקום חוץ מלתהום המרמור של עצמינו.
אז מה עכשו?
עכשו קחו את האצבע שהאשימה ותפנו אותה פנימה אליכם, הפעם לא בקטע מאשים, אלא בקטע שמחפש את הנקודה שעונה על השאלה הבאה:
מה בהתנהגות של הלקוח הזה כל כך עצבן אותי?
זה תהליך של מיקוד שליטה פנימי והתשובה הפנימית יכולה להיות משהו מבין האפשרויות הבאות:
1. אולי זה שיש לקוח מתלונן גורם לי להרגיש שלא רואים את העבודה שעשיתי?
2. אולי התלונה שלו מעידה מבחינתי על כך שהעובדים שלי לא שירותיים כמו שאני מצפה מהם להיות וזה גורם לי להרגיש שהם מזלזלים בי?
3. אולי התלונה של הלקוח היא לא נכונה ומה שקשה לי זו התחושה שמאשימים אותי או את הארגון שלי במשהו שהוא לא נכון?
4. אולי התלונה מסמלת עבורי שנכשלתי בתפקידי כמנהלת וכשלון או חוסר הצלחה זו הרגשה שאני לא מסוגלת לשאת?
אלו רק כמה דוגמאות.. יכולות להיות עוד מלא אפשרויות, המפתח הוא למצוא את הנקודה אצלכם בפנים שעליה לחץ אותו לקוח או לקוחה מתלוננים.
יופי נניח שמצאנו, מה עכשו?
נניח והנקודה שמשתקפת לי היא שהתלונה מאירה לי שאני מנהלת לא טובה, שנכשלתי, ותחושת כישלון זה לא בא בחשבון!
אם תנסו לברוח מהתחושה הזאת (בין אם נכשלתם ובין אם לא, זה לא באמת משנה כי זאת התחושה) היא תרדוף אחריכם.. היא לא תיעלם רק כי אתם *לא רוצים* להרגיש אותה, היא תהיה שם..
עכשיו מגיע הרגע המנהיגותי הגדול שלכם שבו אני מבקשת שתרגישו את הכישלון הזה, או את האשמה, או את התחושה שלא רואים את העבודה שלכם וכו..
לפני כשבוע מיכל פשין אמרה לי משפט שמתאים לפוסט הזה, היא אמרה לי שלפעמים בשביל לנצח צריך להיכנע. אני מקצינה ואומרת שלפעמים בשביל לחיות צריך למות.. זה נשמע דרמטי אבל עבור חלקנו להרגיש אשמה, או כישלון או תחושה שלא רואים אותי או מה שלא תהיה הנקודה שלכם - מרגיש כמו למות.
אז אני מבקשת שתהיו שם. זה קשה אני יודעת. תנשמו שם, תנו לרגש הזה, הנוראי הזה, להציף אותכם, רק תהיו בתחושה הזאת, תבדקו מה זה עושה לכם בגוף להיות שם.
אחרי שתעברו את זה ותיכנעו באמת לרגש אז יהיה לכם הרבה יותר ברור איך לפעול ממקום מנהיגותי וניהולי ולא רגשי ודרמטי ועצבני.
התהליך הזה יכול להיות לא פשוט, אם את או אתה קוראים את זה ומרגישים צורך לשתף או להתייעץ אני ממש כאן, במרחק שליחת מייל או חיוג לטלפון
mazorhila@gmail.com
052-9278518
באהבה
תגובות
הוסף רשומת תגובה